הסיפור של מוחמד הוא לא סיפור קורע לב. נער בן 19, תלמיד מצטיין, שרוצה ללמוד מכטרוניקה כדי להצטרף לעסק של אביו. ברצועת עזה, שבה הוא מתגורר, לא היה מסלול ללימודי מכטרוניקה עד כה. אמנם השנה נפתח מסלול חדש באוניברסיטת אל-אזהר, אבל מוחמד מעדיף ללמוד באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית, במסלול שכבר זכה למוניטין טוב. מנהלת התיאום והקישור הישראלית דחתה את בקשתו של מוחמד לצאת ללימודים בגדה המערבית. אין למנהלת התיאום והקישור דבר נגד מוחמד עצמו, הוא לא מואשם בעבירות ביטחוניות או חשוד בכך. זה לא אישי, מנהלת התיאום והקישור דוחה את בקשות היציאה של כל הסטודנטים מעזה.
כאמור, לא סיפור קורע לב. רק עוד חלום קטן שנקטע באיבו בשל הגבלות התנועה. מערכת הביטחון מונעת מסטודנטים שמתגוררים בעזה לעבור ללמוד בגדה המערבית מאז שנת 2000. מדובר באיסור גורף. הסטודנטים לא מתבקשים לעבור בדיקות ביטחוניות פרטניות. עבור מערכת הביטחון הם מהווים סיכון ביטחוני משום שהם סטודנטים.
וזו, אגב, לא הגזמה. בעבר ארגון גישה עתר לבג”ץ בשם סטודנטים מעזה שביקשו ללמוד ריפוי בעיסוק בגדה, בבקשה שמנהלת התיאום והקישור תבדוק את בקשות המעבר שלהם בדיקה ביטחונית פרטנית. המדינה התנגדה לבקשה בטענה שסטודנטים, ככלל, נחשבים לקבוצת סיכון, וכי האוניברסיטאות בגדה משמשות כ”חממות לגידול מפגעים”. בג”ץ דחה את עתירת גישה ב-2007, אך גם הוא המליץ לכונן מנגנון פרטני לבדיקת מקרים מסוג זה. למרות ההמלצה, עד כה לא ניתן היתר לאף סטודנט מהרצועה ללמוד בגדה, למעט שלושה סטודנטים שהותרה יציאתם באופן חריג ב-2010. תנו לנו לחזור על זה שוב: עד כה – ארבע שנים לאחר המלצת בג”ץ, 11 שנים מאז איסור מעבר הסטודנטים – רק שלושה סטודנטים קיבלו היתר לנסוע ללימודים בגדה, וגם זאת במסגרת מלגה אמריקאית ותחת לחץ בינלאומי.
לאיסור התנועה הגורף יש השפעה מצננת. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות סטודנטים מבקשים אישור מעבר ללימודים בגדה, פשוט מכיוון שהם יודעים שאישור כזה לא יינתן להם.
מכה לחברה הפלסטינית
אבל איסור התנועה הגורף לא פוגע רק באזרחים, הוא פוגע בחברה האזרחית ברצועה בכללותה. מאחר שההשכלה הגבוהה הפלסטינית התפתחה יותר בגדה, ניתוק הקשר בינה לבין הרצועה פירושו פגיעה אנושה ביכולתם של תושבי הרצועה ללמוד, להתפתח ולהתקדם.
בגדה יש תשע אוניברסיטאות, לעומת חמש ברצועה, ועשרות מכללות להכשרה מקצועית. האוניברסיטאות ברצועה סובלות גם ממחסור בספרים, מכשור וציוד מעבדה, והיחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים עומד על מחצית מזה שבגדה. גם מבחר הלימודים בגדה עשיר בהרבה. כך, למשל, בגדה המערבית יכולים סטודנטים ללמוד לתארים ריפוי בעיסוק, הנדסה רפואית, וטרינריה, דמוקרטיה וזכויות אדם. לא ניתן ללמוד תארים אלו ברצועה. למעשה, ב-2010 הציעו האוניברסיטאות בגדה מספר התמחויות ומקצועות הגדול ב-23 אחוזים מזה שברצועה עבור לימודי תואר ראשון וב-60 אחוזים עבור לימודי תואר שני.
לצד המחסור בלימודים מתקדמים, נוצר גם מחסור בבעלי מקצוע. החברה הפלסטינית ברצועה סובלת מרופאים שלא הוכשרו כל צרכם, כמו גם מחסור במרפאים בעיסוק ורופאי שיניים. כך, למשל, ברצועה אין בית חולים אוניברסיטאי, וסטודנטים אינם יכולים לעבור התמחות כראוי. בעיה דומה, וחריפה אף יותר, קיימת בתחום השיקום. בעוד תושבי רצועת עזה נזקקים נואשות למטפלים מוסמכים, ישראל ממשיכה למנוע מסטודנטים לצאת מהרצועה כדי לעבור הכשרה בריפוי בעיסוק.
וכך, בעוד כמה מהפוליטיקאים בישראל יצאו כנגד החינוך הפלסטיני לשנאה, רק מעטים פעלו כנגד האיסור על סטודנטים וסטודנטיות לצאת לגדה ללימודי מגדר או זכויות אדם. כל הסטודנטים הפלסטינים כולם, אחרי הכל, הם “סיכון ביטחוני”. מחסור ברופאים, פעילי זכויות אדם או מהנדסים אינו מסכן אותנו כלל.
כדאי לומר זאת מיד: לישראל יש את הזכות המלאה, ואף החובה להגן על תושביה. אך קשה לראות כיצד המדיניות הנוכחית משרתת את הביטחון שלנו בישראל. המדיניות הגורפת הזו תמוהה במיוחד לאור העובדה שישראל מתירה מדי יום כניסה של 70-100 סוחרים מעזה לישראל. מספר ההיתרים הזעום הזה לא עונה על צרכיו של המגזר העסקי ברצועה אך הוא מוכיח שמנגנון דומה של בדיקות ביטחוניות פרטניות יכול להיות מיושם גם לסטודנטים.
שר החוץ ליברמן אמר בראיון לאחרונה שצמיחה כלכלית פלסטינית היא הכרחית לפתרון הסכסוך. מאחר שהקשר בין השכלה גבוהה איכותית לצמיחה כלכלית הוא מובן מאליו, יש לקוות שאותו הגיון בריא ינחה את שר החוץ ושאר חברי הממשלה לאפשר לסטודנטים מעזה שרוצים ללמוד בגדה לעשות זאת.