השבוע פנינו לבית המשפט בעניינו של טארק (שם בדוי), תושב רצועת עזה, אב לשישה ילדים, והמפרנס היחיד של משפחתו ומשפחת בנו הסמוכה על שולחנו. עד לאחרונה החזיק טארק בהיתר ליציאה מעזה “לצרכים כלכליים”, ועבד כדין כפועל בישראל.
יותר מחודש לפני פקיעת היתרו פנה טארק לרשויות הישראליות בבקשה להאריך את תוקף ההיתר. לתדהמתו, כבר ביום למחרת התקבל סירוב הרשויות הישראליות לבקשתו “מטעמים ביטחוניים שאין לפרטם”, כלומר – הושתה עליו “מניעה ביטחונית“ עתידית.
בתשובה שקיבל טארק סתירה פנימית אבסורדית: ישראל קבעה שטארק לא מהווה כל סכנה בהווה, אך בעוד חודש, כניסתו לישראל תסכן לכאורה את ביטחון אזרחיה. ברור שאם הייתה קיימת סכנה ביטחונית ממשית, ההיתר של טארק היה נשלל במקום וישראל לא הייתה מחכה למועד פקיעתו. התנהלות הרשויות מחזקת את הרושם כי ישראל מנצלת את כוחה כדי להשית מניעות שרירותיות על תנועת פלסטינים בכסות שיקולי “ביטחון“.
אחרי שהתקבלה התשובה האבסורדית מהרשויות, פנינו בשם טארק לפרקליטות המדינה במכתב קדם-עתירה, מתוך תקווה לייתר הגשת עתירה בעניינו. בתגובת הפרקליטות לפנייתנו, נטען כי טארק “הסתיר מידע” וכי יזומן לתחקור במעבר ארז. לדברי טארק, הוא הגיע למעבר בשעות הבוקר המוקדמות אך אולץ להמתין 11 שעות בטרם נקרא לשיחה עם נציגי הרשויות הישראליות. בהינתן ההגבלות הישראליות על הכנסת ציוד למעבר ארז, בכל הזמן הזה לא היה לו אוכל או מים וגם הטלפון הנייד שלו נלקח ממנו. לקראת כניסתו לחדרי התחקור עבר טארק בידוק גופני מבזה. במהלך התחקור הוא נשאל על משפחתו וחבריו, על מעסיקיו הישראלים, על המסגד שבו הוא מתפלל ועל אנשים שכלל אינו מכיר. מופע ההשפלה הזה הסתיים רק בשעה עשר בלילה, אז שוחרר טארק חזרה לביתו.
כבר חצי שנה שטארק מנוע מלצאת לעבוד בישראל. השבוע עתרנו בשמו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בדרישה לחדש לו בדחיפות את היתר העבודה. למרות הדחיפות במצבו, בית המשפט העניק למדינה חודש כדי להגיש את תגובתה לעתירה.