השבוע בבית המשפט – סיפורה קורע הלב של הדיל (שם בדוי), שבקשתה ההומניטרית לצאת מעזה כדי להיפרד מאחותה החולה המתגוררת בישראל – סורבה בטענה ל”מניעה בטחונית”. ימים לאחר מכן, בעקבות התערבות משפטית של “גישה”, ישראל חזרה בה מהמניעה השרירותית שהשיתה עליה, אבל אז כבר היה מאוחר מדי.
בתחילת ינואר, הגישה הדיל, פלסטינית תושבת עזה בעשור השישי לחייה, בקשה להיתר שיאפשר לה לצאת מהרצועה לביקור פרידה מאחותה הקשישה, אזרחית ישראל, זאת בשל החמרה קשה במצבה הבריאותי של האחות. יום לאחר הגשת הבקשה, קיבלה הדיל, באמצעות הוועדה האזרחית הפלסטינית, מענה קצר ולקוני מהרשויות הישראליות ובו נכתב כי בקשתה סורבה מטעמים ביטחוניים.
עם קבלת הסירוב פנתה הדיל אל “גישה”, ושיגרנו בשמה פנייה בהולה לרשויות הישראליות. בפנייה נכתב כי “מסירוב זה עולה הרושם כי בקשת מרשתנו לא נבחנה כלל ולא בוצע שום אבחון בטחוני עדכני או נשקלו מכלול הנסיבות של הבקשה ההומניטרית הדחופה אל מול אותם טעמים בטחוניים עלומים” וכי “הסדרת יציאתה של מרשתנו מרצועת עזה בדחיפות על מנת שתוכל לבקר את אחותה החולה, ככל הנראה בפעם האחרונה, תעלה בקנה אחד עם חובת מדינת ישראל לאפשר לה לממש את זכותה לחופש תנועה ולחיי משפחה”.
ימים בודדים לאחר שיגור הפנייה, וטרם התקבל כל מענה מהרשויות בישראל, אחותה של הדיל נפטרה. השתיים, שלא התראו תקופה ארוכה בשל ההגבלות הגורפות שמשיתה ישראל על תנועת פלסטינים בין הירדן והים – לא זכו להיפרד.
לאחר מות האחות פנינו שוב אל הרשויות הישראליות בדרישה לאפשר להדיל להיכנס לישראל לצורך השתתפות באבל על אחותה. הפעם בקשתה אושרה, וישראל הסירה את המניעה הביטחונית שהשיתה באופן שרירותי ימים בודדים קודם לכן, אשר מנעה מהאחיות להיפגש. את מחיר השרירותיות, הגלומה באלימות הבירוקרטית שמפעילה ישראל כנגד האוכלוסייה הפלסטינית תחת שליטתה – שילמה הפעם הדיל.
למרבה הצער, סיפורה של הדיל איננו חריג או יוצא דופן. שוב ושוב, ישראל משיתה מניעות ביטחוניות על פלסטינים המבקשים לנוע בנסיבות הצרות שהיא קובעת להגשת בקשות להיתרים. במקרים רבים, בעקבות התערבות משפטית של “גישה” וארגונים אחרים – המניעות מוסרות כאילו לא היו.