היום הראשון לשנת 2020. זאת השנה שבה דו”ח, שפרסם האו”ם ב-2012, חזה, שאם לא יתרחש שינוי משמעותי, עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. הקביעה הזו צוטטה מאז לא פעם בידי מי שביקשו לאפיין את מצבן המדורדר של התשתיות ברצועה, וכדי להמשיג את הזמן האוזל לתקנן. ההרס העצום שהותירה בעזה האלימות של קיץ 2014 עוד האיץ את השעון, ותחזית האו”ם הוקדמה בשנתיים.
הדו”ח התמקד בתנאים ההומניטריים בעזה. המדדים המרכזיים פוגשים היום את התחזיות שהופיעו בו: 96 אחוז מהמים במערכת אינם ראויים לשתייה; משפחות נאלצות להוציא סכומים ניכרים מהתקציב על רכישת מים, בעיקר ממכליות, מים שגם הם לא חפים תמיד מסיכון בריאותי. אספקת החשמל בעזה היום גרועה משהיתה ב-2012: חשמל לא נכנס ממצרים מאז פברואר 2018, ותחנת הכוח הבודדת של עזה, שממילא אין בכוחה לספק את כל הצורך, מפעילה לכל היותר שלוש טורבינות מתוך הארבע, כדי לספק יחד עד 200 מגה ואט (ב-2012 סופקו 242 מ”ו).
בדו”ח מצוין מחסור חמור ברצועה בכיתות לימוד, וצופים בו כי ב-2020 יידרשו עוד מאות בתי ספר כדי לספק את צרכי האוכלוסיה. היום עדיין לומדים ב-75 אחוז מבתי הספר בעזה בשתי משמרות, בשל מחסור אקוטי בכיתות.
אולם התנאים ההומניטריים אינם המרכיב היחיד המגדיר מקום הראוי למגורי אדם. האם מקום שבו אספקת המים והחשמל תקינה וסילוק השפכים מיטבי, אך לא ניתן להתפרנס בו, או להתפתח מקצועית, או לקיים חיי משפחה תקינים, או לתכנן עתיד, יכול להיחשב ראוי למגורים?
שינויים שחלו בעשור האחרון, כמו הסרת האיסור הישראלי על שיווק תוצרת עזה בגדה, פתיחה מצרית רציפה של מעבר רפיח, או הרחבות של מרחב הדיג שישראל אוכפת, אין בהם די. הדו”ח מ-2012 מאבחן שכלכלת עזה אורבנית, ולכן תלויה בסחר אינטנסיבי, בתקשורת ובתנועת אנשים. על ידי המשך כפיית הסגר, ישראל מונעת בכוונת מכוון מכלכלת עזה להשתקם ולצמוח למלוא הפוטנציאל שלה.
שינוי מהותי יבוא רק כאשר כל האינטרסנטים הפוליטיים יחדלו מניצול תושבי הרצועה כקלפי מיקוח. במיוחד ישראל, שחייבת להכיר בחובות הנובעים מהשליטה שהיא לוקחת לעצמה, ובראשן חובת השמירה על זכויות האדם של התושבים, הכרה בזכותם לחיים של חופש, כבוד ותקווה.