בימים אלו מציינים 14 שנים להשלמת פינוי ההתנחלויות והמחנות הצבאיים מרצועת עזה, במסגרת תוכנית ההתנתקות. יישום התוכנית יצר אצל רבים אשליה שבכך סיימה ישראל את יחסיה עם רצועת עזה, וגם את אחריותה כלפי תושביה. אלא שישראל שמרה לעצמה היבטים מרחיקי לכת של שליטה על הרצועה וממשיכה לשחק תפקיד מרכזי בהיבטי חיים רבים של תושביה.
ישראל מוסיפה למנוע יציאה וכניסה לעזה מהים ומהאוויר, ושולטת במעברים הקרקעיים, המאפשרים תנועה בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית. ישראל לוקחת על עצמה לסרוק ולמיין את כל הסחורה שמבקשים להכניס לעזה, ודורשת לדעת לאיזו מטרה נועדה, מי נמעניה ומי המממנים. ישראל מחליטה גם מה מתוצרת עזה יימכר, כמה, היכן ומתי. ישראל גם מחליטה כמה חשמל יימכר לרצועה, ומרשה לעצמה למנוע כניסת פריטים חיוניים לחיים כצעד של ענישה.
חלה צניחה באחוזים של הבקשות להיתרי מעבר שישראל מאשרת; במחצית הראשונה של 2019 נרשמו במעבר ארז, המעבר היחיד לתנועת אנשים שבין רצועת עזה לישראל, כ-12 אלף יציאות בממוצע חודשי, פחות מ-3% מהממוצע החודשי לפני האינתיפאדה השניה. גם תנועת הסחורות מוגבלת בקשיחות; במחצית הראשונה של 2019 יצאו מעזה 318 משאיות סחורה בממוצע לחודש, פחות משליש מהממוצע החודשי לפני הטלת הסגר, ב-2007. סוגים רבים של תוצרת עדיין אסורים לשיווק, למשל מזון מעובד.
להחלטותיה של ישראל משמעויות דרמטיות, עד כדי חיים ומוות, אך גם לקיום חיי המשפחה, לעסקים, להחלטות הקריירה, למצב הבריאותי, לחיי התרבות והפנאי ולאושר האישי של התושבים.
מאז יישום התוכנית, לתושבי רצועת עזה אין מעמד משפטי ברור בישראל. בעודם תלויים בישראל כמעט בכל היבט של חייהם, אין מערכת דינים שמעניקה להם זכויות. כל בקשה לנוע, דינה אי-ודאות.
לפני 12 שנים, עם השתלטות חמאס על הרצועה, הוחרפו עוד המגבלות הישראליות והוטל הסגר במתכונת המנוהלת עד היום: מנגנון משוכלל של ענישה כלפי תושבי עזה. הסגר נכשל בהשגת מטרותיו המוצהרות כל השנים במחיר סבל כבד לתושבים.
ברור גם שישראל עומדת מול אתגרים ביטחוניים. אך אסור שההתמודדות שלה תגזול דרך קבע זכויות אדם משני מיליון תושבי הרצועה, התלויים בה בכל כך הרבה היבטים. השגרה המנוהלת כעת אינה התנתקות. זאת שליטה.