תודה לך גבירתי הנשיאה, ותודה למועצה.
בוקר טוב, שמי תניה הרי, ואני מנכ”לית “גישה”, ארגון זכויות אדם ישראלי הפועל לקידום הזכות לחופש תנועה וזכויות נוספות שמימושן תלוי בה, במיוחד ברצועת עזה. בעברית, המילה “גישה” מתייחסת לאפשרות לנוע, לדרך מעבר אך גם לדרך מחשבה.
ארגון “גישה” נוסד ב-2005 בתגובה לפינוי ההתנחלויות והמתקנים הצבאיים של ישראל מרצועת עזה. ידענו גם אז שהכיבוש הישראלי בעזה לא יסתיים ב”התנתקות”. שמונה עשרה שנים עברו מאז והשליטה של ישראל בעזה נמשכת, במיוחד שליטתה על תנועה וגישה לעזה וממנה, כמו גם על מרשם האוכלוסין הפלסטיני הקובע היכן אנשים יוכלו לחיות, על אספקת החשמל לעזה, רשתות התקשורת שלה, ועל המרחב האווירי והמרחב הימי שלה.
אני כאן היום, שבוע וחצי מאז שהושגה הפסקת אש אחרי עוד הסלמה באזור.
בתל אביב ובירושלים החיים חזרו לשגרתם, תשומת ליבם של דיפלומטים עברה לנושאים אחרים שעל סדר יומם. גם עזה חזרה לשגרה, אבל בעזה, השגרה היא של מזל”טים ישראליים המזמזמים ממעל בכל שעות היום, מעגל אכזרי של חורבן ושיקום, אבל וטראומה.
גם בתקופות שבין המלחמות, כשעזה כבר לא בכותרות ופחות אנשים קשובים למתרחש בה, נמשכת לוחמה בצורת הגבלות על חופש התנועה.
דרך קבע, חברי מועצה זו קוראים לישראל להסיר הגבלות תנועה. אלו קריאות חיוניות, ועליהן להמשיך. אבל איך נראות הגבלות תנועה שיטתיות בשטח? איך נראים חיים תחת סגר?
לחיות תחת סגר זה אומר שרב הסיכויים שתאלצו להמתין שבועות ואף חודשים כדי לקבל היתר לצאת מעזה לקבלת טיפול רפואי מציל חיים בירושלים. בשנת 2022, שליש מהבקשות שהגישו חולים להיתרים ו-62% מהבקשות של מלוויהם סורבו, או לא זכו למענה בזמן; רבע מהחולים שבקשתם להיתר כן נענתה יצאו מהרצועה בלי ליווי של אדם קרוב, ומאות ילדים נאלצו להגיע לטיפול ללא הוריהם.
לחיות תחת סגר אומר שאם אימך שבגדה המערבית חולה, תידרש להוכיח לצבא הישראלי שהיא בסכנת מוות כדי לקבל אישור לבקרה. ההיתר, אם יאושר, יהיה תקף לשלושה עד חמישה ימים לכל היותר.
לחיות תחת סגר אומר שאם תרצי להקים עסק, סביר להניח שהציוד, המכונות וחומרי הגלם שתצטרכי מוגדרים על ידי ישראל כ”מוצרים דו-שימושיים”. קבלת אישור להכניס את הפריטים האלה לעזה יכולה לקחת חודשים ואפילו שנים, ולפעמים זה לא יתאפשר כלל.
כך, ובאינספור דרכים נוספות, מוסיפות החלטות המתקבלות בישראל להשפיע עמוקות על כל היבטי החיים בעזה. דרגה כזו של שליטה מביאה עימה אחריות.
זה עתה נגמר המבצע הצבאי השישי של ישראל ברצועה במהלך 15 השנים האחרונות, והיו מאות מבצעים קטנים יותר. שר הבטחון הישראלי לשעבר התייחס לזה בעבר כ”לכסח את הדשא”. גורמים בישראל טוענים טיעונים בסגנון “אין לנו ברירה אלא לנהל את המצב” כי למצב הזה “אין פתרון”. מנהיגות אמיתית הייתה פועלת ללא הרף כדי לייצר תקווה במקום להכנע להנצחת הכיבוש, לסבבים של מתקפות צבאיות, לירי טילים מעזה ותסריטי אימה נוספים.
כמו בסבבים קודמים, בכירים בישראל טוענים שהמבצע האחרון נועד להגן על אזרחי ישראל מפני רקטות. אני אחת מאותם אזרחים ואני לא מאחלת לאף אחד או אחת לחיות בצילן. השאלה היא, איך נשבור את המעגל הזה?
ברצועת עזה חיים כיום 2.2 מיליון איש ואישה, מחציתם ילדים ו-70% מהם בני פחות מ-30. צעירים שחיים בעזה אינם מכירים מציאות אחרת. שיעור האבטלה ברצועה עומד על 46%, ובקרב צעירים על 68%.
לפי מחקר שפרסם לאחרונה ארגון Save the Children, כ-80% מהילדים בעזה סובלים ממצוקה רגשית. ילדים והורים בעזה יודעים כולם לדקלם את שמות ששת הילדים ההרוגים מהמבצע האחרון. את הפצעים שלא ניתן לראות – הטראומה, היעדר התקווה וחוסר האונים – הכי קשה לרפא.
איך מצב כזה יכול לתרום לביטחון? ביטחון אמיתי, מהותי והרתעה לא נוצרים בכוח, הם תוצר של תקווה.
הסגר הוא חלק ממה שישראל מכנה “מדיניות הבידול”, במסגרתה נאסרת תנועה בין עזה, ישראל והגדה המערבית, למעט מקרים חריגים. ישראל אמנם עומדת בפני אתגרים ביטחוניים אמיתיים, אך הגבלותיה על תנועה לא נאכפות כמענה לצרכי ביטחון בלבד. ההגבלות משרתות מטרות פוליטיות של ישראל – להפעיל לחץ על האוכלוסייה ולשמר את שליטתה בגדה המערבית – ונובעות מתוך פרשנותה הצרה של ישראל לחובותיה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית תחת שליטה. תנאים אלה הביאו למשבר של אחריותיות (accountability).
בנייה בהתנחלויות ומדיניות הבידול הם שני צדדים של אותו המטבע – היבטים משלימים של המאמץ הישראלי לסיפוח הגדה המערבית. בידודה של עזה, יצירת “בנטוסטן עזה”, במילותיהם של עמיתינו במרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה, מחסיר 2.2 מיליון פלסטינים מהמשוואה הדמוגרפית בין נהר הירדן לים התיכון.
מתאפשרת כיום תנועה רבה יותר דרך מצרים מבשנים עברו, אך תנועה דרך מצרים אינה עונה על הצורך בגישה לגדה המערבית ולישראל. הדבר משול למצב שבו העיר ניו יורק מנותקת במשך עשרות שנים משאר המדינה בה היא מצויה ומהמדינות הסובבות אותה.
גם במעבר ארז, המעבר המשמש לתנועת אנשים בין עזה לישראל, מתאפשרת תנועה רבה יותר מבעבר, אבל רק עבור קבוצה אחת בלבד: פועלים פלסטינים. למעלה מ-140,000 איש הגישו בקשה להיתר לעבוד בישראל לפני שנסגרה ההרשמה למכסה הישראלית, העומדת על 20,000 היתרים בלבד. לפי חישובינו, מכסה זו עונה על פחות מאחוז אחד של הצורך בקרב תושבי הרצועה.
נשים ברצועה אינן נכללות אפילו באחוז בודד זה. צורכן של נשים בתנועה לפרנסה ולצרכים מקצועיים אינה זוכה להכרה. סדר יום המבקש להציב בראשו נשים, שלום וביטחון חייב לקחת בחשבון את השלכותיו הייחודיות של הסגר על נשים.
ארגון גישה מייצג דעת מיעוט בציבור הישראלי אבל אנו חלק מחברה אזרחית תוססת, ישראלית ופלסטינית, המצויה תחת איום הולך וגובר.
בנות ובני בריתנו, הקיימים והפוטנציאליים, מושתקים באמצעות האשמות שווא של אנטישמיות, המערערות על המאבק ההכרחי במופעיה האמיתיים והמסוכנים של האנטישמיות ברחבי העולם.
בזמן שבו הקיצוניות באזורנו ניזונה מהסתה, עוני ודיכוי – זהו רגע קריטי למנהיגות ולאומץ שלכם.ן.
אני שואבת תקווה מהצעירים הרבים בעזה שמעזים לחלום על עתיד טוב יותר ויודעים שהם ראויים לכך, למרות כשלונותיהם הרבים של מנהיגים. אנשים ברחבי העולם מבינים שאי אפשר לדכא לנצח מאבק לחירות ולכבוד, גם לא בעזרת החומות הגבוהות ביותר או הצבאות הכי חזקים.
אבקש לסיים את דבריי עם ארבע המלצות: הראשונה היא שתקוותיהם של צעירים בעזה יהיו לנגד עיניכם כשאתם שוקלים איזו הצהרה לפרסם, איך להצביע, או איזה פעולה ראוי שממשלותיהם יקדמו. אין שום סיבה לא לאפשר חופש תנועה הדרוש להגשמת חלומותיהם של נשים וצעירים.
שנית, הגנו על מרחב הפעולה של ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים בישראל ובפלסטין. בעת בה גוברת הקיצוניות, קיומה של חברה אזרחית חיונית מאי פעם.
שלישית, זכרו את משבר האחריותיות. פלסטינים נענשים על מעשים שאינם בשליטתם כעניין שבשגרה. לקהילה הבינלאומית תפקיד חשוב במיוחד בהבאת הסגר, עוול מזיק ועיקש וצורה של ענישה קולקטיבית, אל סיומו.
לסיום, בבקשה אל תתנו למתקפה צבאית נוספת להיות הסיבה שבגינה עזה ופלסטין עולות חזרה לסדר היום. העלו אותן על סדר היום כי זה הדבר הנכון לעשות.
תודה.
*
לנוסח המקורי של הנאום בשפה האנגלית, לחצו כאן.
צפו בנאום המלא כאן.