עם תחילת המתקפה על עזה במאי 2021 מנעה ישראל כליל תיאום והכנסת חומרי גלם, חלקי חילוף ועוד ציוד רב החיוני לתפעול השוטף של תשתיות המים והתברואה ברצועה. בשוך ההסלמה ישראל חזרה לאפשר כניסה מסוימת של סחורות לרצועה, אך כניסתם של החומרים והפריטים הנחוצים למתקני המים והביוב נותרה חסומה. באוגוסט 2021 החלה ישראל לאפשר כניסה של חלק מהפריטים שנתקעו במחסניה, והסכימה לקבל בקשות לתיאום הכנסת ציוד הנחוץ לתיקון הנזקים הקשים שנגרמו לתשתיות אזרחיות אלה בהפצצות. עם זאת, ישראל ממשיכה לעכב הכנסה של אלפי פריטים שנחוצים לתחזוקה השוטפת של המערכות ומעמידה בסכנה את המשך תפקודן.
על פי מידע שהגיע ל”גישה” ודיווחים שונים, כ-500 המתקנים של התשתיות האזרחיות סובלים ממחסור באלפי חלקי חילוף ופריטים נוספים, בהם שסתומים, מסננים, משאבות, צינורות, ציוד אלקטרו-מכני, כבלים חשמליים, חלקי חילוף למכוניות שירות ופריטים למחשבים ולמערכות מחשוב של בקרה, איסוף נתונים והפעלה. אותן תקלות מתרחשות שוב ושוב במתקני התפלה ותחנות טיהור שפכים, מכיוון שהתיקון מבוצע בחומרים מאולתרים. בשל המחסור הקשה, עובדי רשות המים ברצועה לא יכלו לתקן את כל הנזקים שנגרמו למערכות המים והביוב במתקפת מאי 2021. פגיעות שנגרמו מהדף ההפצצות ברכיבים פנימיים בצנרת, במאגרי המים, בבארות, בתחנות השאיבה ועוד – עדיין ממשיכות להתגלות.
מצב זה גורם להשלכות רוחביות מדאיגות על החיים ברצועה, שדורדרו עוד יותר עקב נזקי הלחימה. דליפת המים מצינורות חמורה מהרגיל, מי הגשמים אינם מנוקזים כראוי וגוברת הסכנה להצפות, במיוחד בעונת הגשמים הנוכחית. איכות וכמות המים לשתייה המסופקים לתושבים בסכנה ומי שפכים המטופלים חלקית בלבד מוזרמים לים – מצב מסוכן בריאותית וסביבתית, במיוחד עבור תושבי הרצועה. ברור כי מצב זה איננו בר-קיימא.
מענה בהמתנה
אלפי סוגי הפריטים והחלקים שכניסתם חסומה כמעט לחלוטין בעשרת החודשים האחרונים הם פריטים שישראל מגדירה כ”דו-שימושיים” – הכוונה לפריטים שיש בהם צורך אזרחי מובהק, אך הם עלולים לשמש לטעמה גם לצרכים צבאיים. מערכות המים והתברואה ברצועה היו שבריריות גם לפני מאי 2021 כתוצאה מההגבלות שישראל משיתה זה שנים על כניסת סחורות שהיא מגדירה כ”דו-שימושיות” לעזה, שהכשילו מאמצים לשיפור המערכות ולתחזוקתן.
סמנכ”ל רשות המים של עיירות החוף בעזה (Coastal Municipalities Water Utility – CMWU), מאהר נג’אר, הסביר ל”גישה” כי לפני סבב הלחימה במאי חיכו הספקים בין שבוע לחודש לקבלת אישור מישראל להכנסת פריטים שהיו נחוצים בדחיפות לתחזוקה שוטפת או לתיקון תקלות, ואילו מאז מאי 2021 זמן ההמתנה לאישור נמשך חודשים רבים וחלק מהבקשות שהוגשו לא קיבל כלל מענה מהרשויות הישראליות, כולל בקשות שהוגשו עוד לפני הלחימה. הפריטים החסרים נחוצים, בין היתר, למערכות מחשוב המשמשות לתפעול מתקני התפלה, מתקני טיהור מי שופכין, מאגרי מים, כמה בארות, וכן שרת הנחוץ למשרד הראשי של ה-CMWU.
בנוסף, בקשות רבות לתיאום ציוד חיוני לתשתיות אשר הוגשו לצד הישראלי על ידי רשות המים הפלסטינית (PWA – Palestinian Water Authority) לפני יותר משלושה חודשים, עוד לא נענו. לדברי נג’אר, ישראל דרשה כי הבקשות יוגשו מחדש דרך מערכת מקוונת בשם “יובל”, אך גם לאחר שהבקשות הוזנו מחדש, ישראל לא השיבה להן.
לצד העיכובים שלא ניתן להסבירם, את תפקודן התקין של מערכות המים והביוב משבש גם האיסור שהטילה ישראל ביוני 2020 על הכנסת צינורות ברזל שקוטרם גדול מ-1.5 אינץ’, אשר הינם חיוניים במתקנים עם לחץ שאיבות גבוה.
דרדור עד קריסה
צריכת המים הביתית לנפש בעזה עומדת כיום על כ-80 ליטרים ליום, כמות שאינה מגיעה להמלצה המינימלית היומית של ארגון הבריאות העולמי (100 ליטרים ליום לנפש). המחסור הכרוני בחומרי גלם ובחלקי חילוף מנציח את מצבן המשובש של המערכות וקווי האספקה, מה שמשליך גם על כמות המים הזמינה לתושבים (למידע נוסף, ראו מטה). רק 20% מהמים הזורמים בברזי הרצועה ראויים לשתייה, ורק לרבע ממשקי הבית ברצועה יש גישה למים באיכות ראויה לשימוש אדם. תפקוד חלקי של מתקני התפלה וטיהור מי האקוויפר מסכן את אספקת המים ברצועה, ובעיקר את איכותם.
להתנהלות ישראל יש השלכות קריטיות. קריסה כוללת של מתקן התפלה ושל תחנה לטיהור שפכים מרכזיים ברצועה נמנעה רק בעקבות התערבות דחופה של גורמים בינלאומיים, שלחצו על ישראל להכניס לרצועה את חלקי החילוף והחומרים החיוניים. כך, למשל, הכנסתם של כ-100 חלקי חילוף לציוד מכני-חשמלי ושסתומים למתקן החדש לטיהור השפכים באל-בוריג’, עליו נסמכים כ-800 אלף איש, התאפשרה בעקבות לחצים שהתגברו מצד נציגי גרמניה, שהשקיעה 100 מיליון דולר בהקמתו, ומצד מנהל המתקן, אשר אף איים בהשבתתו המוחלטת. המחסור בציוד גרם לירידה של חצי מתפוקת המתקן (35 אלף מ”ק מי שופכין ליום, במקום 60 אלף מ”ק), שהובילה לעלייה בהזרמת מי שופכין המטופלים חלקית לים. ברור שלא ניתן להפעיל לחצים כאלה עבור כל אחד מאלפי הפריטים הדרושים לתחזוקת המערכות.
על פי רשימת הבקשות הארוכה להכנסת ציוד שמרכזת ה-CMWU ונמסרה ל”גישה”, המחסור המתמשך בציוד פוגע, בין היתר, בעבודות תחזוקה לצמצום סכנת הצפות של גשמים ומי שפכים, פרויקט הממומן על ידי ארגון בינלאומי ומשפיע על כ-500 אלף תושבים. בקשה שהגישה רשות המים הפלסטינית להכניס לעזה במסגרת פרויקט זה משאבה המונעת בדיזל, שסתומי אוורור ומשטחי פלדת אל-חלד, ממתינה למענה מהרשויות בישראל יותר מ-150 יום. מענה לבקשה שהוגשה על ידי רשות המים להכנסת משאבה חשמלית לבאר בוואדי עזה, עבודה המתקיימת במימון ארגון בינלאומי אחר, מתעכב כבר לפחות 365 יום, מה שמונע גישה של כ-5 אלף תושבים למים. ישראל סירבה להכניס גם חלקי חילוף לציוד שאיבת מי ים שנחוץ למתקן ההתפלה בדיר אל-בלח. במקרה של קלקול במשאבות הקיימות בו, תיפגע תפוקת המתקן, מה שישליך על אספקת המים ל-100 אלף תושבים. בקשות של קבלנים העובדים עבור שתי סוכנויות סיוע אשר הוגשו לרשויות הישראליות לפני יותר מ-60 יום לתיאום הכנסת פנלים סולריים, כבלים ומהפכים סולריים להפקת אנרגיה בשישה מתקנים, הכוללים בארות ותחנות לשאיבת מי שפכים שעליהם נסמכים 400 אלף תושבים – לא נענו.
העיכובים הקשים בהכנסת הפריטים וחוסר הוודאות המתמשכת בטיפול בבקשות גורמים גם להשלכות כלכליות. לדברי נג’אר, התשלום המצטבר על אחסון הסחורה המיובאת, שישראל אינה מאפשרת את הכנסתה לעזה, כבר גרם לעלייה של 30% בהצעות המחיר של קבלנים במכרזים של ה-CMWU. גם הקבלנים וגם עובדי ה-CMWU מבזבזים זמן יקר מול הרשויות הישראליות בבירורים אינסופיים לגבי מצב הבקשות.
קלף מיקוח פוליטי
אחרי המתקפה במאי אמר שר הביטחון הישראלי, בני גנץ, כי ישראל מחויבת לספק “רף הומניטרי בסיסי” לרצועת עזה, ובאותה נשימה הבהיר כי ישראל מתנה את שיקום הרצועה בהשבת שני האזרחים הישראלים ושתי גופות החיילים שלכאורה מוחזקים בידי חמאס. בספטמבר האחרון הציג שר החוץ, יאיר לפיד, יוזמה דו-שלבית לשיקום הרצועה, המציעה, בשלב הראשון, “שיקום הומניטרי”, אשר במסגרתו ישראל תאפשר “טיפול בצרכי החיים הבסיסיים ביותר”, כולל תיקונים לרשת החשמל ובנייה של מתקן התפלה, בתמורה להתחייבות מצד חמאס לשקט ארוך טווח. בפועל, באמצעות הסחבת שבה נוקטת ישראל מאז מאי 2021 בהכנסת הציוד החיוני לתפקוד השוטף של מערכות המים והביוב, היא לא רק כבר מונעת מתושבי הרצועה צרכים הומניטריים בסיסיים ביותר, אלא היא אף ממנפת אותם הלכה למעשה כקלפי מיקוח להשגת רווח פוליטי, על חשבון זכויות אדם וחיי אדם.
מצב זה אינו מתקבל על הדעת. גישה לשירותי מים וביוב היא צורך אנושי בסיסי, זכות יסוד וסוגיה הומניטרית מובהקת. לשליטה של ישראל על המעברים יש השלכות מרחיקות לכת על תנאי החיים ברצועה, והיא מגיעה עם חובות מוסריות וחוקיות להגן על זכויות האדם של תושבי עזה ולוודא שברשותם כל מה שנחוץ לקיום חיים תקינים. חובות אלה מתעצמות אף יותר לנוכח הפגיעות הקטלניות שנגרמו לתשתיות בהפצצות הישראליות על הרצועה במאי 2021. למרות כל זאת, במקום לעמוד באחריותה כלפי שני מיליון התושבים, מחציתם ילדים, החיים תחת כיבושה, ישראל מנצלת בציניות את שליטתה במעברים, ומשבשת, במכוון, אפילו את התחזוקה הבסיסית של מערכות המים והתברואה שלהם.
התנהלות אכזרית זו היא פסולה ובלתי חוקית, והיא חייבת להיפסק.ָָ
***
אספקת המים ברצועה – תמונת מצב
כמות המים הכללית אשר מיועדת לשימוש אדם ומסופקת כיום ברצועה היא כ-110 מלמ”ק, שהם כ-85% מהצורך, והיא מגיעה, נכון להיום, משלושה מקורות:
1) 85 מלמ”ק מים נשאבים בכ-300 בארות מאקוויפר החוף, שהוא מאגר המים הטבעי היחיד של הרצועה. מי האקוויפר אינם מיועדים כלל לשתייה וחייבים לעבור טיהור.
2) שלוש תחנות להתפלת מי ים, המפיקות, יחד, כ-8 מלמ”ק מים מותפלים בשנה, ומשרתות כיום כ-300 אלף איש בצפון, מרכז ודרום הרצועה.
3) כ-15 מלמ”ק מים נוספים נקנים מחברת “מקורות” הישראלית.
על פי נתוני ה-CMWU, כ-20% מכ-110 מלמ”ק המופקים ברצועה בשלושת מקורות אלה נחשבים באיכות טובה, על פי התקן הבינלאומי, ומיועדים לשימוש ביתי. המים בצנרת אינם מגיעים בצורה סדירה לבתים אלא מדי יומיים או שלושה, ותושבים רבים קונים מים מספקים של חברות טיהור פרטיות הנוסעים בשכונות עם מכלי מים גדולים, ואוגרים בביתם מים לשימוש יומיומי.
יש הנסמכים על תחנות התפלה קטנות שהוקמו בידי ארגוני סיוע, כמו אוקספם ויוניסף, אך אלה נמצאים רק באזורים מסוימים ברצועה, ואין בהם די כדי למלא את הצורך. כ-100 מתקני התפלת מים קטנים בעזה מספקים מים לכ-180 אלף אנשים, בעיקר מהאוכלוסיות העניות יותר, שידם אינה משגת לקנות מים מיובאים בבקבוקים או מים שהותפלו במתקנים פרטיים. תושבים מעידים כי המים בעזה אינם ראויים לשתייה בשל רמת מליחותם הגבוהה.