עשר שנים חלפו מאז ייסדה עו”ד זינאב אלע’ונימי, 62, את המרכז למחקר ולייעוץ משפטי לאישה ברצועת עזה, שפועל לקידום ולהגנה על זכויות נשים, ומעניק שירותי ייצוג והגנה משפטיים פרו-בונו. מאז הוקם, בשיתוף שלוש עורכות דין ורואת-חשבון אחת, כולן מתנדבות, הספיק המרכז לקצור כמה הצלחות משמעותיות, לעורר מודעות לנושא זכויות נשים ברצועה ולקדם שינויי מדיניות ממשיים. פעילותו אף עוררה השראה בקרב ארגוני חברה אזרחית נוספים.
בתחילה לא היה קל למשוך לקוחות. אלע’ונימי מספרת שהלקוחות הסתכלו על הפעילות הפמיניסטית בעין חשדנית, שהחלה להפשיר רק לאחר שהמרכז החל לגרוף הצלחות. אחת מההצלחות הללו היא ביטול החוק שמחייב אלמנות למסור את ילדיהן למשפחת האב המת כאשר מלאו לבן תשע שנים, ולבת 11 שנים. “בעקבות השינוי השתפר מעמד האלמנות,” היא אומרת. “משקופות הן הפכו לנראות”.
כיום מונה המרכז 17 עובדות, בהן עורכות דין, עובדות סוציאליות ותחקירניות. מדי שנה הוא מעניק ייצוג משפטי לכמאה נשים, לרוב במסגרת דיני אישות וירושה, ועוד ייעוץ נפשי, פרטני או קבוצתי, לכמאה נשים נוספות. בין היתר, מופעל בו מקלט יומי לנשים מוכות, “חאיא” (“חיים”), שהוקם כאלטרנטיבה למקלט הממסדי היחיד שקיים ברצועה, שמאפשר לנשים ללון עם ילדיהן ביחידה שממוקמת במתקן המשמש כבית כלא. לדברי אל-ע’ונימי “חסרים שם שירותים סוציאליים חיוניים, והיחס שם כלפי הנשים הוא כאל פושעות”. על כן המקלט היומי שמופעל במרכז שלה מציע מתן שירותים נפשיים, סיוע במציאת פתרונות דיור חלופיים וסיוע בשכר דירה.למרכז מגיעות גם נשים שמבקשות סיוע במציאת שירותים רפואיים ללא תשלום במקרים של הפלה או לידה כתוצאה מאונס.
“לכל אשה הזכות לבחור את אורח חייה לפי רצונה ואמונתה,” גורסת אלע’ונימי, שתמיד עסקה בזכויות נשים, ופוליטית מזוהה עם הרשות הפלסטינית. מסלול חייה משקף את דרכה העצמאית: תואר ראשון במשפטים בקהיר, תואר שני במשפט מינהלי באוניברסיטת אל-קודס באבו-דיס. בתחילת דרכה עבדה כעיתונאית וכחוקרת בתחום המשפט, תמיד התעניינה בקידום זכויות אדם, במיוחד זכויות עובדים ונשים. היא עבדה כמאמנת וכמומחית משפטית לענייני זכויות נשים, ילדים ועובדים. לאחר מכן עבדה במשך עשור כמנהלת במשרד התעסוקה ברצועה, והתמקדה בזכויות עובדים. ב-2006 התמודדה עצמאית בבחירות למועצה המחוקקת. לאחר ההפסד לחמאס, הקימה את המרכז למחקר ולייעוץ משפטי לאישה. גם כיום היא ממשיכה לפעול בו בהתנדבות.
היא לא עוצרת לנוח. מסבירה שעוד רבה העבודה: “רק 46 אחוז מהגרושות בעזה מצליחות לקבל משמורת על ילדיהן. נטען נגדן שאינן יכולות לעמוד בהוצאות הכספיות, או שהוריהן מכריחים אותן לוותר על זכותן לגדל את ילדיהן.” אבל לא מדובר רק במגבלות פנים-חברתיות, היא אומרת, “הסגר וההגבלות על חופש התנועה גובה מחיר מהנשים ברצועה. הן אלה שנאלצות בדרך כלל להיקרע בין קרובי משפחתן שבגדה המערבית לבין אלה שברצועת עזה. גם פעילות המרכז אינן יכולות לצאת לפגישות הכשרה בגדה ולהכיר את המקבילות שלהן שם,” מדגישה אלע’ונימי, “וזהו כבר איום על פעילות החברה האזרחית המשותפת בכלל.”