המשט לעזה שמסעיר במידה כזאת או אחרת את התקשורת ואת הפוליטיקאים המקומיים, הוא החמישי מאז השתלטו כוחות צה”ל על “מאווי מרמרה” ב-2010. אלא שאופי הסגר שישראל מטילה כעת על עזה שונה מכפי שהיה ב-2010. כיום, ישראל מאפשרת כניסה של סחורות אזרחיות רבות לעזה, כולל כמויות מפוקחות ומוגבלות של חומרי בניין. עם זאת, תושבי הרצועה סובלים עדיין מהגבלות תנועה נוקשות שישראל מטילה ובהן הגבלות גורפות על תנועה בין הרצועה לבין הגדה המערבית. הפיצול בין שני חלקי השטח הפלסטיני וההפרדה שנכפתה על תושביהם כתוצאה מהגבלות אלה מייצרים שורה של בעיות קשות, שאותן משט לא יתקן.
גם לאחר שישראל החלה להתיר שיווק מסוים של סחורה תוצרת עזה בגדה והקלה במעט על תנועת אנשים בין עזה לגדה, הכלל המייצג בפעולותיה הינו הפרדה בין שני חלקי הטריטוריה; אפשרות הגישה היא היוצא מן הכלל. למרות האתגרים הביטחוניים הברורים שישראל ניצבת בפניהם, אין צידוק ביטחוני להטלת מגבלות כה גורפות. לא ברור מדוע, למשל, בעת הרמדאן החליטה ישראל לאפשר ביקורי משפחות מוגבלים בין עזה לגדה, אולם קודם לכן תושב עזה שרצה לבקר את קרובי משפחתו היה צריך לחכות לחתונה, לוויה או מחלה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה; באותו אופן לא ברור מדוע אותו אדם יכול לצאת לגדה לצורך השתלמות, אולם נאסר עליו לעבור לגדה ללימודים באוניברסיטת ביר זית.
ב-2010 החלו גורמים רשמיים בישראל לכנות מדיניות זו בשם – מדיניות הבידול. ישראל טוענת כי אינה מחויבת לאפשר תנועה בין עזה לגדה, זאת על יסוד הטענה כי מאז יצאה מרצועת עזה ב-2005, דיני הכיבוש אינם חלים עוד על יחסיה עם הרצועה וכי גם דיני זכויות האדם אינם מקימים לה חובות כלפי תושבי הרצועה. בנייר עמדה משפטי חדש סוקרים עו”ד איתן דיאמונד, מנכ”ל גישה, ועו”ד שרי בשי, מייסדת שותפה של גישה וקודמתו בתפקיד, את מדיניות זו, ובוחנים האם היא עומדת בכללי החוק הבינלאומי. מסקנתם היא כי המדיניות פוגעת בזכויות אינדיבידואליות של פלסטינים ובזכויות המוקנות לפלסטינים כעם וכי היא כרוכה בהפרה של חובות המוטלות על ישראל.
המדיניות הזו, כדאי לציין, עודנה בתוקף. למרות שלאחר “צוק איתן” החליטו בישראל ליזום שורת הקלות, המגבלות עומדות שם ויש להן השפעה מכרעת על חייהם של פלסטינים בעזה, בגדה ובשטחי ישראל. מעבר סחורות בין עזה לגדה ולישראל אמנם הותר, אך המגבלות שמוטלות עליו מקשות על יצירת סחר רווחי ושוטף; ולמרות שישראל מאפשרת ליותר אנשים לנוע בין עזה לגדה, מספר הפלסטינים שמורשים לצאת הוא עדיין שבריר מהצורך.
בשנים האחרונות ישראל מיישמת מודלים שונים של שליטה בחלקים שונים של השטח הפלסטיני. במזרח ירושלים היא פועלת כאילו מדובר בשטח ריבוני ישראלי לכל דבר. בגדה, השליטה באה באמצעות נוכחות צבאית בשטח ובמיקור חוץ בשטחי A ו-B. בעזה ישראל שומרת על מרכיבים משמעותיים של שליטה, לרבות על נגישות בדרכי האוויר, הים והיבשה. מעמדם המשפטי של פלסטינים משתנה בהתאם לכתובת הרשומה בתעודת הזהות שלהם, שלעתים קרובות אינה משקפת כלל את מקום מגוריהם. ישראל שולטת על הרישום.
חלק מהשפעות המדיניות סמויות מעין, בלתי ניתנות למדידה. חלקן ארוכות טווח, ועלולות להקשות על מימוש הזכות להגדרה עצמית בשני חלקי הטריטוריה הפלסטינית. בשנת 2000, למשל, אסרה ישראל על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בפקולטה הפלסטינית לרפואה באוניברסיטת אל-קודס שבאבו-דיס. ארבע שנים אחר כך, פתחה האוניברסיטה האסלאמית בעזה פקולטה לרפואה שמכשירה סטודנטים לרפואה בסטנדרטים שונים מאלה הנהוגים בגדה המערבית. החלטה אחת יצרה פילוג מתמשך במערכת הבריאות הפלסטינית, עוד בטרם ישראל יצאה מהרצועה. אותו הדבר נכון גם לגבי האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית. כאשר נוצרו חריגים לאיסור, ב-2014, גילו סוחרים פלסטינים כי עליהם ללמוד מחדש את השווקים בגדה וכי קשרי מסחר ישנים נעלמו לבלי שוב.
לאחר “צוק איתן” החלה ישראל בתהליך מבורך של הסרת חלק מהמגבלות האזרחיות על תנועה בין עזה לגדה. לישראל מחויבות לשמור על ביטחון תושביה, אולם מחויבות זו אינה עומדת בסתירה למחויבותה להבטיח חיים אזרחיים תקינים בטריטוריה הפלסטינית, כפי שהודו לאחרונה בכירים במערכת הביטחון. ניתן וראוי לעשות יותר, למען כל תושבי האזור.