בתום מאבק משפטי בן שלוש שנים וחצי שניהל ארגון גישה, משרד הביטחון חשף את המצגת “צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים” הכוללת מידע על מדיניות הגבלת המזון לרצועת עזה שהייתה בתוקף בין 2007 ל-2010. המצגת, שנמסרה בשתי גרסאות של מצגת פאוורפוינט, הגיעה לידי ארגון גישה במהלך חג הסוכות, לאחר שבית המשפט העליון דחה ב-5 בספטמבר את ערעורה של המדינה כנגד פרסום המצגת. לצד המצגת, אנחנו מפרסמים גם נייר עמדה שמכיל רקע כללי למצגת, ניתוח התכנים שלה ותיאור ההליך המשפטי שהביא לבסוף לפרסומה. בפתח הדברים, ברצוננו להעלות כאן כמה נקודות בעלות חשיבות שעולות לדעתנו מעיון בה.
הצמצום החד בכמויות המזון שהוכנסו לעזה בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007 הגביר את חוסר היציבות באספקה ותרם לעלייה משמעותית במחירי המזון. עם זאת, המדיניות הישראלית בתקופה המדוברת לא הביאה לרעב המוני או מחסור מתמשך במוצרי מזון בסיסיים ברצועה. לפי דו”חות של תכנית המזון העולמית (WFP) מאותן שנים, סוחרים בעזה דיווחו על מחסור נקודתי וקושי לתחזק מלאים של מוצרי יסוד כמו קמח, סוכר, מוצרי חלב ושמן. בנוסף, המשבר הכלכלי החמור שגרם הסגר, ובעיקר העלייה באבטלה שהואצה על ידי האיסור על הכנסת חומרי גלם והוצאת סחורות לשווקים חיצוניים, הפכו משפחות רבות ברצועה לתלויות בארגוני סיוע. בין הרבעון השני של 2007 לרבעון השני של 2008 עלה שיעור האבטלה ב-72% (מ-26.4% ל-45.4%). דו”ח של OCHA מצא ששיעור תושבי הרצועה שמקבלים סיוע הומניטרי עלה מ-63% ב-2006 ל-80% ב-2007. ההשלכות העיקריות של מדיניות הסגר היו אז, ובמידה רבה ממשיכות להיות גם היום, החרפה במצב העוני, העמקת התלות בסיוע, וחסימת הזדמנויות לפיתוח כלכלי, להשכלה גבוהה ולתעסוקה.
מצגת הקווים האדומים, שהוכנה בינואר 2008, מסכמת עבודת מטה שנעשתה במערכת הביטחון בשיתוף משרד הבריאות ושחישבה את צריכת המזון הרגילה של תושבי הרצועה. לאורכו של המאבק המשפטי על פרסום המצגות, וגם במכתב שנלווה להן עם מסירתן ל’גישה’, טענו במתפ”ש כי “המצגות הנ”ל מהוות טיוטה, ולא שימשו בשום שלב כבסיס ליישום המדיניות האזרחית מול רצועת עזה”. קביעה זו תמוהה לאור העובדה שחלק מהכמויות שחושבו בעבודת המטה מופיעות באופן מדויק גם במכסות שנקבעו באותה תקופה להכנסת סחורות שונות לרצועה, כפי שמראה נייר העמדה שפרסמנו.
מבט אל נתוני הכנסת הסחורות מישראל לרצועה מיד אחרי השתלטות חמאס על הרצועה והידוק הסגר מגלה שהכמויות שהורשו לכניסה אליה אכן לא משקפות את הקו האדום שקבעה המצגת (ראו הגרף המצורף). הן היו למעשה נמוכות ממנו. עבודת המטה חישבה ומצאה ש”המנה ההומניטרית היומית” של תושבי רצועת עזה מחייבת הכנסה של 106 משאיות מישראל ביום, חמישה ימים בשבוע, בנוסף לחיטה ודגנים שיוכנסו דרך המסוע במעבר קרני. בשנה הראשונה אחרי השתלטות חמאס על הרצועה והידוק הסגר עליה (מיולי 2007 ועד יוני 2008) הוכנסו לעזה בממוצע 65 משאיות ביום דרך המעברים (ללא מעבר קרני).
בעדותו מול וועדת טירקל הסביר מתאם הפעולות בשטחים, האלוף איתן דנגוט, שכמות הסחורות שהוכנסה לעזה הוגבלה גם על ידי ירי הרקטות אל עבר ישראל ובמיוחד אל המעברים. מבלי לערער על כך, נזכיר שמסמכים קודמים שפורסמו בעקבות הפעילות של ‘גישה’ הראו שהמדיניות הרשמית כללה הגבלות על הכנסת מזון באופן יזום וללא קשר לאילוץ ביטחוני ישיר ומידי. אחת הטענות של ‘גישה’ באותה התקופה היתה שבשל סגירתם התכופה של המעברים כתוצאה מן ההסלמה באלימות, על מערכת הביטחון להימנע מלהגביל את כמות הסחורות שהיא מאפשרת להכניס בימים בהם המעברים פתוחים. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון.
המצגות מתארות מנגנון בקרה למדיניות שבפועל דרדרה את רמת חייהם של תושבי הרצועה. מהתבטאויות של פוליטיקאים ובכירים במערכת הביטחון באותן שנים אפשר ללמוד שהיא נועדה להפעיל לחץ על חמאס. המדיניות הזאת נסמכה על שני יסודות: עמדה משפטית שלפיה בעקבות ההתנתקות והשתלטות חמאס על הרצועה ישראל חבה כלפי תושביה חובות הומניטריות מינימאליות בלבד, ורציונל מדיני-ביטחוני שלפיו לחץ חסר הבחנה על כלל האוכלוסייה הוא אמצעי יעיל ולגיטימי במסגרת העימות הצבאי עם חמאס.
בראש ובראשונה, אנו מציינים כי מניעת העברת מוצרי יסוד לאוכלוסייה אזרחית כאמצעי לחץ על גורמים פוליטיים או צבאיים מנוגדת למשפט ההומניטרי הבינלאומי. שליטתה הרבה של ישראל על גישתם של תושבי עזה למזון מטילה עליה חובות מעבר למניעת משבר הומניטרי. העובדה שמצרים לא פתחה ערוצי אספקת מזון סדירים ואמינים לעזה משטחה אינה גורעת מאחריותה של ישראל (ראו ניתוח משפטי מקיף של הסוגיה במסמך “מדד השליטה“).
בנוסף, היום קשה למצוא פוליטיקאי או מומחה לביטחון שיטען שמדיניות הסגר של 2007-2010 הועילה לישראל מבחינה מדינית או ביטחונית. כבר למעלה משנתיים שישראל לא מטילה כל הגבלות על הכנסת מוצרי מזון לרצועה. אבל יסודות אותה מדיניות – העמדה המשפטית והרציונל המדיני-ביטחוני – נשארו הבסיס גם למדיניות הנוכחית שבמערכת הביטחון מכנים “מדיניות הבידול”, במסגרתה מוטלות הגבלות גורפות וחסרות אבחנה על תנועה של אנשים בין עזה לגדה המערבית ועל מכירת סחורות מעזה בישראל ובגדה. שוב, חלק מההגבלות מוטלות שלא לצורך ביטחוני קונקרטי, תוך גרימת נזק חמור לכלכלה, ובליווי הצהרות על כך שאחת ממטרות המדיניות היא ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
בעוד שמערכת הביטחון נאלצת לפרסם מסמכים שמעמידים לביקורת מדיניות ישנה, המדיניות הנוכחית נותרת תחת מעטה של עמימות. לא ברור איזה גורם מדיני או צבאי עיצב את מדיניות הבידול, מהן מטרותיה, ותחת אילו מנגנוני ביקורת היא מופעלת. מדיניות פסולה – סופה להיכשל ולהיחשף. השאלה היא אם קובעי המדיניות יבחרו הפעם לצאת ולהסביר, לציבור שבשמו הם פועלים, על פי מה נקבעות הגבלות התנועה המוטלות היום על תושבי עזה, וכיצד הן עומדות בנורמות המשפטיות והמוסריות להן ישראל רואה עצמה מחויבת.
עמדת ‘גישה’ היא שעל ישראל להימנע מהגבלות תנועה שאינן הכרחיות לשמירה על הביטחון ושפוגעות באופן בלתי מידתי באפשרותם של תושבי הרצועה לקיים חיים תקינים וליהנות מפיתוח כלכלי.
