יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבה ביטלה ישראל את ישיבת הקבע של חיילים ושל אזרחים יהודים ברצועה, יצר אצל רבים אשליה שבכך סיימה ישראל את יחסיה עם רצועת עזה, וגם את אחריותה כלפי תושביה. אלא שישראל שמרה לעצמה היבטים מרחיקי לכת של שליטה על תושבי הרצועה, ולהחלטותיה משמעויות דרמטיות – עד כדי חיים ומוות, אך גם לקיום חיי משפחה, עסקים, החלטות קריירה, מצב בריאותי, חיי תרבות, פנאי ואושר אישי – על כמעט כל פרט בחיי התושבים.

ישראל מנהלת משטר מניעות, איסורים והגבלות על תושבי רצועת עזה כבר כשלושה עשורים. ב-2007, לאחר השתלטות חמאס בכוח על הרצועה, הוחרפו המגבלות לכדי סגר. המשמעות היא שישראל אוסרת כעקרון על תנועה של תושבי עזה אל תחומה ודרכו, כולל לגדה המערבית ולירדן, אלא במקרים חריגים, שאינם חלים על רוב התושבים. בנוסף, ישראל קובעת אילו סחורות יכנסו לעזה ומהיכן יכנסו. היא דורשת לאשר מראש כל סחורה שנכנסת לרצועה, ולא פעם אוסרת הכנסה של סחורות מסוימות מתוך רשימה של אלפי פריטים הנחוצים לקיום חיים תקינים וראויים.

ברור לכל כי ישראל וחמאס (וארגונים חמושים אחרים), ביחסי איבה. לישראל לכן צרכי ביטחון מובנים ונדרשים, ובמסגרת זאת זכותה לבחון פרטנית כל תושב עזה המבקש לבוא בשעריה. למרות שלא פעם היא בוחרת להציג זאת כך, לרבות מפעולותיה המגבילות של ישראל כלפי תושבי עזה אין דבר עם צרכים ביטחוניים והיקף השליטה הוא כה רחב, שקשה ליישבו עם מגבלות מטעמים צבאיים בלבד. שליטתה הניכרת והנמשכת של ישראל על היבטים רבים של חייהם של תושבי עזה, בלי קשר להצדקתה בטיעונים כאלה ואחרים, גוררת אחריה אחריות משפטית לכבד ולהגן על זכויות תושבי עזה המושפעות מאותה השליטה. לא פעם ברור שלא נעשה כל מאמץ להפריד בין האתגרים הביטחוניים לבין הכרה באחריות כלפי חיי היומיום התקינים של תושבי רצועת עזה.

לציון עשר שנים להתמשכות הסגר, בשנה שבה גם מלאו חמישים שנים לכיבוש מחדש של הרצועה בידי ישראל, אנחנו מציעים רשימה לא מלאה של היבטים יומיומיים יותר ופחות בחיי תושבי הרצועה, שישראל שולטת בהם, או שלכל הפחות משפיעה עליהם באופן ניכר.

עקבי אחר החיצים שמאלה לצפיה בחמישים הגוונים של השליטה הישראלית ברצועת עזה.