המערכת הבירוקרטית שפיתחה ישראל כדי לנהל בשגרה את האוכלוסייה הפלסטינית מכפיפה מיליוני אנשים להחלטות המתקבלות על ידי רשויות הצבא וזרועות הביטחון. מדובר בשיטת התעמרות שקופה וערמומית; היא לרוב לא מגיעה לכותרות ואינה לוכדת את תשומת לבו של הציבור בישראל ובעולם, אך היא מחלחלת לכל פרט בחיי היומיום של פלסטינים ופלסטיניות החיים תחת כיבוש, פוגעת בזכויות יסוד וביכולת לענות על צרכים בסיסיים, לא כל שכן באפשרות לממש שאיפות אישיות.
תחת משטר ההיתרים הנוקשה והאימתני שמנהלת ישראל ישנן נסיבות ספורות וצרות במיוחד שבהן תושבי ותושבות רצועת עזה רשאים להגיש בקשה להיתר תנועה. הקריטריונים שקובעת ישראל לתנועת אנשים דרך מעבר ארז, שבשליטתה, מונעים מראש מרובה המכריע של האוכלוסייה בעזה את האפשרות הבסיסית לנוע. את המקרים הבודדים שבהם ישראל מאפשרת הגשת בקשה להיתר היא מגדירה כ”הומניטריים וחריגים”: אלה כוללים בעיקר יציאה מעזה לביקור קרובי משפחה, מדרגה ראשונה בלבד, החיים בישראל, בגדה או בחו”ל, במקרה שהם גוססים, מתים או מתחתנים; יציאה ללימודי השכלה גבוהה בחו”ל; לקבלת טיפול רפואי מציל חיים שאינו קיים ברצועה, לצרכי מסחר ולאחרונה גם לעבודה בעבודות כפיים בענפי החקלאות והבניין.
גם למתי המעט העומדים בקריטריונים הללו, הליך הגשת הבקשות סבוך ולעיתים, חסר סיכוי. בשגרה, אינספור בקשות אינן זוכות כלל למענה מהרשויות בישראל, או שמענה בהן ניתן רק ברגע האחרון או אחרי שמועד היציאה המבוקש כבר חלף. על אלפים שמגישים בקשות להיתרים מוטלות על ידי הרשויות בישראל “מניעות ביטחוניות” שמתבררות, במקרים רבים, כשרירותיות וחסרות כל בסיס. שוב ושוב, תלותם של תושבי עזה בהיתרים מנוצלת בידי הרשויות הישראליות כאמצעי אסור של סחיטה עבור מידע על שכניהם או קרובי משפחתם, או כדי לאלץ פלסטינים, ובעיקר פלסטיניות, אשר כתובתם רשומה בגדה המערבית והם ברצועה, לוותר על מעמדם בגדה, מה שמוגדר בדין הבינלאומי כ”העברה בכפייה” ונחשב לפשע מלחמה.
פרקטיקות אלה הן חלק מהשיטה שבה מונעת ישראל מפלסטינים את זכותם לחופש תנועה, ואיתה, את האפשרות לחיות חיים שיש בהם בחירה.
במקבץ עדויות שמפרסם ארגון שוברים שתיקה, חיילים וחיילות ישראלים מהמינהל האזרחי, מיחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ”ש), וממנהלות התיאום והקישור (מת”קים) מספרים על משטר ההיתרים מנקודת מבטם. את האלימות המשתקפת מתוך עדויותיהם קשה לצלם או לכמת, אך היא מובהקת – היא עולה מהיחס המזלזל כלפי אנשים שכל עתידם תלוי במענה לבקשה, מהשימוש שנעשה בשליטה של ישראל כאמצעי להפעלת לחץ ולהענשה של אנשים על מעשים שאין להם אליהם כל קשר, ומההתחמקות השיטתית מאחריות לשלומם של בני ובנות אדם החיים תחת כיבושה של ישראל.
א’, ס’, ק’ ו-מ’ הם ארבעה פלסטינים ופלסטיניות ש”גישה” סייע להם לנוע מהרצועה ואליה כדי לממש צרכים דוחקים ובסיסיים. העדויות שמסרו ל”גישה” מספקות הצצה לצד השני של הסיפור, אל מי שנפגעים ישירות מהתנהלות הרשויות בישראל ומהאלימות הבירוקרטית בה הן נוקטות כדרך קבע. דבריהם הם תזכורת לדרכים שבהן משטר ההיתרים ומפעיליו הישראליים השליכו ומשליכים על חייהם של מיליונים.
להלן עדויותיהם.
א’
הוא אמר לי “ניתן לך לבקר את המשפחה בתנאי אחד: את וילדייך צריכים לוותר על המען שלכם שרשום בגדה”
א’, פלסטינית בת 28, נולדה בגדה המערבית ועברה לעזה לפני שמונה שנים עקב נישואיה לתושב הרצועה. ישראל אוסרת על איחוד משפחות פלסטיניות בישראל ובגדה המערבית. בקשה שהגישה א’ בשלהי 2021 לצאת מעזה, יחד עם שני ילדיהם הקטנים, לביקור אמה החולה בגדה המערבית לא קיבלה כל מענה מישראל. לאחר התערבות “גישה”, בקשתה סורבה בטענה שהוטלה עליה “מניעה ביטחונית”. עקב עתירה שהגשנו בשמה, הוסרה המניעה ויציאתה אושרה. כאשר הגיעה א’ למעבר ארז יחד עם ילדיה ביום היציאה, נציג ישראל במעבר התנה את יציאתה בכך שתחתום על מסמך בו רשום כי היא מוותרת, לכאורה, על מעמדה כתושבת הגדה המערבית ועל זכותה לשוב ולהתגורר שם בעתיד. פרקטיקה זו של הרשויות הישראליות, המוכרת גם ממקרים אחרים שהגיעו לטיפול “גישה”, מעלה חשד ל”העברה בכפייה” על פי הדין הבינלאומי, והיא אסורה מכול. בסיוע “גישה”, א’ הצליחה לעמוד על זכותה לצאת מעזה דרך מעבר ארז ולבקר את משפחתה בגדה מבלי לחתום על מסמך “ויתור”. בקשה שהגישה לאחרונה ליציאה מעזה להשתתפות בחתונת אחותה בגדה לא קיבלה מענה מישראל.
כבר המון זמן שאני רוצה לבקר את המשפחה שלי. זכותי לבקר אותם ולפגוש אותם. כשבאתי לוועדה האזרחית הפלסטינית בעזה [גוף של הרשות הפלסטינית בעזה שמעביר בקשות להיתרים מתושבי עזה לרשויות בישראל], אמרו לי שאני לא יכולה להגיש בקשה לביקור המשפחה שלי ‘ללא סיבה‘, שאני צריכה הוכחה בכתב שיש ‘אירוע מיוחד’. בנובמבר 2021 אמא שלי לא הרגישה טוב, היא הייתה בבית חולים. יש לה מחלה בלב. זה נחשב ל’אירוע’ אז חשבתי שייתנו לי לראות אותה. הגשתי בקשה לבקר אותה, אבל לא קיבלתי תשובה, למרות שצירפתי דו”ח רפואי מבית החולים שמוכיח שהיא חולה ומאושפזת. הגשתי עוד בקשה וגם אתם [ארגון גישה] נכנסתם לתמונה מול הישראלים, ואז קיבלתי סירוב ואמרו שיש עלי ‘מניעה ביטחונית‘. מאוד הופתעתי. מה הסיבה? זה פשע שאני רוצה לפגוש את המשפחה שלי שחייתי איתה במשך 21 שנה? לא מספיק שאנחנו גרים בערים שונות? חמש שנים לא פגשתי אותם.
ואז הגשנו עתירה נגד הסירוב לבקשתך בטענה ל’מניעה ביטחונית’.
בוועדה האזרחית אמרו לי [שהישראלים אומרים] שאני צריכה לעבור ראיון ביטחוני כדי לדעת מה סיבת הסירוב לבקשה. הלכתי לשם [לצד הישראלי של מעבר ארז] בשיא הביטחון, כי אני יודעת שאין כלום, למה שיהיה לי סירוב ביטחוני? אמרתי לעצמי אני הולכת לשם ואני לא מפחדת, זה סתם תירוץ כדי למנוע ממני לבקר את המשפחה שלי. יצאתי ב-6:30 בבוקר וחיכיתי [במעבר] עד 15:00 שיכניסו אותי [לצד הישראלי] לראיון. רק חיכיתי וחיכיתי. וכשאת לבד ומחכה את מתחילה להיות מתוסכלת. כשנכנסתי, אני לא יודעת, זה עושה תחושה מפחידה. הם אפילו לא הכניסו אותי לחדר, עמדו ארבעה מסביבי – המפקד שתחקר אותי והיו איתו עוזרת ושני חיילים. אפילו לא היה לי איפה לשבת. אני התעקשתי ואמרתי שאין לי כלום. אמרתי להם שאני רוצה כיסא, אני לא יכולה לעמוד. שאלו אותי הרבה שאלות ואני רציתי לדעת למה אומרים ‘סירוב ביטחוני‘? זה פשע שלי שאני רוצה לבקר את אמא שלי החולה? שאני דואגת לבני המשפחה ומתגעגעת אליהם? אחרי זה אמרו לי “את יכולה ללכת ואנחנו נקבל את ההחלטה בעוד שבועיים אם את רשאית לבקר את המשפחה שלך או לא“. רק אלוהים יודע איזו טרחה עברתי איתם.
בסוף אישרו את בקשתך. מה קרה במעבר ארז?
כן, זה היה בינואר [2022]. הם [נציגי הוועדה האזרחית הפלסטינית] התקשרו ואמרו שיש תיאום בארז. הבנתי מזה שייתנו לי לצאת לביקור, שמחתי מאוד! אבל כשהגעתי למעבר היו הרבה אנשים וראיתי איך כולם עוברים חוץ ממני. גם הילדים שלי היו איתי ושיגעו אותי, את יודעת איך זה כשאת לבד עם ילדים. אחר כך המפקד הגיע ואמר לי “אנחנו ניתן לך לבקר את המשפחה שלך בתנאי אחד: את וילדייך צריכים לוותר על המען שלכם [במרשם האוכלוסין הפלסטיני] שרשום בגדה ולרשום אותו בעזה“. שאלתי אותו למה, והוא ענה לי “זה החוק“. שתביני, הייתי מאוד מותשת. הייתי במעבר מ– 9:00 ורק ב- 16:30 הם קראו לי ואמרו “את צריכה לחזור לעזה ולעשות את זה [להגיש בקשה לשינוי המען] ותחזרי מחר“. ההיתר היה רק לחמישה ימים וככה יום אחד מתוכם הלך לי. היה שם קר ולילדים שלי היה ממש קשה. אז אחרי כל הטרטור הזה כדי להגיע לפה, כשאני חושבת שאני יוצאת עם הילדים לביקור, אתם רוצים להחתים אותי שאני משנה את המען שלי? אמרתי למפקד לא, שאני לא יכולה לחזור מפה [לעזה]. אז הוא אמר לי “בסדר, ניתן לך לעבור [לגדה], אבל בתנאי שאת לא חוזרת לעזה”. חשבתי, אני אמנם מאוד מתגעגעת להורים שלי ורוצה לבקר אותם אבל אני גם חייבת אחר כך לחזור לבית שלי [בעזה], איפה שהחיים שלי. אז הוא אמר “אז תעשי את השינוי [של המען] כשתהיי בחברון, ואז תוכלי להיכנס שוב לעזה“. זרמתי עם זה. אמרתי לעצמי, העיקר שאוכל להיכנס לגדה לראות את המשפחה, ואלוהים גדול. אני מודה לכם שעזרתם לי לבקר את המשפחה שלי ואחרי זה לחזור לעזה מבלי להחליף את המען. זאת אמנם זכותי, אבל צריך שמישהו יעזור לך ויעמוד לצידך.
איך היה המפגש עם המשפחה?
זה לא היה מספיק, בקושי ארבעה ימים ועוד אחרי כל הבעיות שעשו לי. לא היה לנו מפגש כמו שהייתי רוצה. קיוויתי שייתנו לי לצאת עם הילדים לחתונה של אחותי. היא נקבעה לאפריל [2022], אבל בגלל ש[בישראל] לא ענו לבקשה שלי, המשפחה החליטה לדחות את החתונה בעוד חודש כדי לראות אם נוכל לבוא גם. חיכיתי עד הרגע האחרון, לא הייתה תשובה וככה פספסנו הזדמנות להיפגש לעוד כמה ימים ולחגוג ביחד, לצערי הרב מאוד.
ס’
לא ענו לבקשה שלי להיכנס לעזה להשתתפות באבל בגלל שהיה כתוב על נייר הפטירה ‘מדינת פלסטין‘
בתחילת 2022, ביקשה ס’, פלסטינית אזרחית ישראל, בת 72, להיכנס לרצועה להשתתפות באבל על מות אחיה הקשיש. לאחר שלא התקבל מענה לבקשתה פנינו בשמה למת”ק עזה, שענה לנו בלקוניות כי “המסמכים לא תקינים”. פעמים רבות תשובה מעין זו מתקבלת, בלא כל הסבר לגבי מה “אינו תקין”, והבקשה נותרת תלויה באוויר, בלא מענה רשמי. מניסיוננו, לא אחת הרשויות בישראל מסרבות לטפל בבקשות, בניגוד לחובתן על פי חוק, משום שבמסמכים המצורפים לבקשה, כמו דו”חות רפואיים או הודעות פטירה, מופיע הכיתוב “מדינת פלסטין”. רק לאחר שהכיתוב ‘מדינת פלסטין’ הושחר ממסמכיה, אישרה ישראל את בקשתה של ס‘. סיפורה הוא דוגמה למשחקי אגו פוליטיים הנעשים על גבם של התלויים בישראל למימוש זכויותיהם הבסיסיות.
אני במקור מעזה. עד הביקור שלי שם בפברואר לא ראיתי את המשפחה 15 שנה. בעזה גרו ההורים ושלושה אחים שלי, כעת נותר אח אחד אחרון שלי שם והילדים שלו, וזהו. ניסיתי הרבה פעמים לבקר את המשפחה בעזה ולא הצלחתי. הבת שלי הגישה בשבילי בעבר בקשה להיכנס וגם האחיינים שלי [בעזה] הגישו בשבילי בקשות אבל [בישראל] לא אישרו לי. בינואר [2022] האח השני שלי נפטר ו…את יודעת מה קרה, רציתי לבקר אותו לפני שמת, הוא היה חולה מאוד. ביקשתי, אבל לא קיבלתי תשובה. אחרי שמת, ביקשתי עוד פעם ולא קיבלתי [תשובה], עזרתם לי ואז הצלחתי להגיע לביקור קצר לקבר שלו. גם את אמא שלי ואת אחותי לא הצלחתי לראות לפני שהם מתו. לא ענו [בישראל] לבקשות שלי. הם [המשפחה ברצועה] לא אמרו לי כשהם נפטרו, שלא יהיה לי עצוב [שאני לא יכולה להגיע].
הסבירו לך למה לא קיבלת היתר?
הבנתי בעזרתך שלא ענו לבקשה שלי להיכנס לעזה להשתתפות באבל בגלל שהיה כתוב על נייר הפטירה ‘מדינת פלסטין’. הם [הרשויות בישראל] לא רוצים את זה, אבל מה זה קשור אליי, למה? הרי אנחנו רוצים שלום. אז חשבתי שמסרבים וזהו, היה לי מאוד קשה. אחרי שסייעתם לי, קיבלתי בפברואר אישור ונכנסתי לעזה וככה גם הצלחתי לבקר את האח השלישי שלי, האחרון שהוא עוד בחיים. במשפחה בעזה היו אומרים לי “את תצליחי לבוא רק אחרי שהוא [האח השלישי] ימות“, זה כבר הפך בינינו לבדיחה עצובה כזאתי.
איך היה הביקור?
לא היו לי בעיות עכשיו בכניסה. הבן שלי בא איתי למעבר [ארז] כדי לעזור לי. הם [הישראלים] לקחו לו את תעודת הזהות ונתנו לו להיכנס איתי עד שאני עברתי [לצד הפלסטיני של המעבר], ואז הוא חזר הביתה. גם בצד השני של ארז עזרו לי. שאלו אותי למה באתי, אמרתי להם “אח שלי נפטר“ ועזרו לי להגיע עד לאוטו, אז היה לי קל. הלוואי תמיד יהיה ככה והמצב ישתפר. מישהי מלוד באה לבקר אותי ביום שישי, אמרה שהולכים לפתוח את הגישה לעזה ונוכל לבקר בה כולנו. אמרתי לה “הלוואי, איזה בשורות טובות“, אבל היא אמרה לי שלא לכולם, רק למבוגרים כמונו. זה לצערי סתם, דיבורים, הלוואי שיהיה. אני מאוד רוצה לנסוע שוב לעזה, אבל בנסיבות טובות, בעזרת השם. היה לי מאוד חשוב לבקר שם. לא הייתי כל כך מזמן והכל נראה שונה, לקח לי הרבה זמן למצוא את הקברים של אמא שלי ושל האחות שלי. הייתי רק את הכמה ימים שנתנו לי וחזרתי. היה לי מאוד עצוב שלא יכולתי להיפגש איתם לפני שמתו. אני לא יודעת למה לא נתנו לי, תמיד הייתי שולחת בקשות ולא היו עונים לי.
מ’
למה לקחו לי את ההיתר?! לא ברור לי. חזרתי הביתה ישר למיטה ובמשך ארבעה ימים לא קמתי
מ’, בן 58, טייח במקצועו, הוא אב לשישה ילדים בגירים. משלהי 2014, החלה ישראל לאפשר יציאה מעזה תחת מכסה מצומצמת של היתרי “סוחר”. חלק ממי שהחזיקו בהיתרי “סוחר” השתמשו בהם בפועל כדי לעבוד בישראל כפועלים. ממרץ 2020 ובמשך רוב שנת 2021 ישראל אכפה “סגר קורונה” במעבר ארז, בהיקף שחרג בהרבה מההגבלות שהיא אכפה על תנועה מהגדה המערבית ובשטחה, ובכך מנעה מתושבי עזה המעטים שהחזיקו בהיתר סוחר, ביניהם מ‘, את האפשרות לעבוד בישראל. באוגוסט 2021 החלה ישראל לאפשר שוב יציאה מעזה למחזיקים בהיתרי סוחר, רבים מהם פועלים. למרות שישראל אישרה את בקשותיו של מ’ להיתר, הוא נשלל מידיו כשהגיע לצד הישראלי של מעבר ארז בעילה של “מניעה ביטחונית” עלומה. במסגרת עתירה שהגיש “גישה“ בדרישה כי ישראל תאפשר את יציאתו, טענו נציגיה בדיון כי בקשותיו להיתר אושרו, פעם אחר פעם, בטעות.
התחלתי לעבוד בישראל לפני 45 שנה, כשהייתי בן 13. הייתי חוזר לעזה רק בחגים ובחופשים. כשאין עבודה בבניין אני מנסה למצוא בשדות התירס בישראל או ברצועה. אני מדבר עברית ממש טוב. בסוף 2018 שמעתי שחזרה אפשרות לצאת [מעזה], עם היתר סוחר. זה מה שעשו כולם. בינואר 2019 הגשתי בקשה להיתר. אחרי תשעה ימים קיבלתי אישור והיתר למשך חודש, ואחרי זה שוב ביקשתי וחידשו לי, ככה היה ארבע או חמש פעמים. עבדתי בישראל כמעט שנה ואז הגיעה הקורונה וישראל הכריזה שאסור לצאת. הגשתי בקשה לחדש את ההיתר בפברואר 2021. היא אושרה באוגוסט [2021]. אני אחראי על פרנסת המשפחה ועל סיוע לילדים שלי ולמשפחות שלהם, אף אחד מהם לא מצליח למצוא עבודה ברצועה, כולל בנות הזוג של הבנים שלי, שהן בוגרות אוניברסיטאות. אחרי שנה וחצי שבה חיכיתי בעזה לחזור לעבודה בישראל, כבר התחלתי להכין את עצמי לנסיעה, אבל ישראל לא מאפשרת לי.
קיבלת היתר שמאפשר יציאה לעבודה בישראל. איך היא מונעת ממך לצאת?
כאשר הגעתי למעבר ארז [באוגוסט 2021] הפקידה אמרה לי לחזור אחורה, לשבת ולחכות. אחרי שעתיים המתנה היא אמרה שישללו לי את ההיתר בגלל מניעה ביטחונית. מאוד הופתעתי, מה אני קשור לדברים ביטחוניים?! אף פעם לא היו לי בעיות, לא רבתי ולא פגעתי במישהו, למה לקחו לי את ההיתר?! לא ברור לי. חזרתי הביתה ישר למיטה ובמשך ארבעה ימים לא קמתי. היו לי דפיקות לב מואצות, תסמיני גידול במרה ועוד בעיות. לאחר תקופה התאוששתי קצת והלכתי לוועדה האזרחית [הוועדה האזרחית הפלסטינית; גוף של הרשות הפלסטינית בעזה המעביר בקשות להיתרים מתושבי עזה לרשויות בישראל]. הם בדקו והודיעו לי שאין מניעה ושאגיש בקשה חדשה להיתר. אחרי חודשיים קיבלתי אישור לבקשת ההיתר. הגעתי ל[מעבר] ארז בפעם השנייה בנובמבר [2021] ושוב פעם פקידה אמרה לי ששוללים לי את ההיתר. בתחילת השנה [2022] קיבלתי עוד פעם היתר, עם תוקף לשישה חודשים, ושוב הגעתי למעבר ארז, בפעם השלישית, ושוב שללו לי אותו. בשלב הזה הייתי כבר מותש. פניתי אליכם וכמו שהמלצתם, הגשתי עוד בקשה. אחרי חודשיים וחצי קיבלתי אישור ואתם בדקתם עם הצד הישראלי אם הפעם יתנו לי לצאת במעבר. אחרי כמה שבועות ענו לכם שההיתר טוב ופעיל, אבל בסוף אפריל [2022] הגעתי למעבר ושוב פעם, פעם רביעית! לקחו לי אותו. לא הסכמתי ללכת משם עד שלא יסבירו לי למה.
ומה קרה?
דרשתי להיפגש עם איש שב”כ. אחרי ארבע וחצי שעות הוא הגיע. שאלתי אותו מה הסיבה שנותנים לי היתר ואז לוקחים אותו. הוא אמר לי “אתה בן אדם עם לב טוב, אין עליך כלום, הבעיה עם אנשים מסביבך“. שאלתי למה הוא מתכוון, לילדים שלי? הוא אמר שהם לא קשורים. שאלתי אם הייתי באיזה אזור שלא הייתי צריך להיות, אולי דיברתי עם מישהו בטעות? הוא אמר לי שלא. הוא שאל למה הילד הצעיר שלי עוד לא התחתן. אמרתי לו את האמת, שאין לי כסף כדי לעזור לו, אין לי. הוא אמר שהוא מקווה שהימים הבאים יהיו יותר טובים, שאין לו שום דבר ספציפית עליי, שאולי יבדוק עם המפקד שאחראי על האזור שלי. את מבינה, זה כמו שיש לך שכן שמואשם בגניבת רכב, ובגלל שהוא שכן שלך גם את מואשמת! זה לקח כל היום. הייתי שם [מעבר ארז] מ-06:30 עד 16:00, ורק אז חזרתי הביתה, מיואש לגמרי.
ק’
הבעיה היא אי הוודאות. זה מצב של דאגה מתמשכת
ק’ הוא פסיכולוג העובד בארגוני חברה אזרחית בעזה, אב לארבעה ילדים. ק’ הצליח לצאת מספר פעמים מהרצועה לצורך לימודיו בחו”ל לדוקטורט בפסיכולוגיה. ישראל אינה מאפשרת לפלסטינים לטוס דרך נתב”ג אלא במקרים חריגים ובודדים, ומתירה לתושבי הרצועה לחצות את מעבר ארז ואת מעבר גשר אלנבי, דרכו יוצאים פלסטינים לירדן ומשם ליעדם בחו”ל, רק בנסיבות צרות שהיא קובעת. לפני כשנתיים וחצי הגיע ק’ למבחן סיום הדוקטורט בחו”ל, אך נתקע שם למשך שבעה חודשים בשל “סגר הקורונה“, שאכפה ישראל במעבר ארז ממרץ 2020 ובמשך רוב שנת 2021. מדובר בהחרפה דרמטית של הגבלות התנועה שישראל משיתה במעבר דרך קבע, אשר נותרה בתוקף הרבה אחרי שהוסרו הגבלות תנועה בשטחי ישראל, ובין ישראל לגדה המערבית וחו“ל. ממאי 2020 ועד נובמבר 2020, הקפיאה הרשות הפלסטינית את התיאום האזרחי מול ישראל במחאה על כוונותיה המוצהרות של ישראל לסיפוח בגדה. ישראל השתמשה בהפסקת התיאום כדי להתכחש אף יותר לאחריותה כלפי פלסטינים תושבי הרצועה. כמו ק’, רבים נתקעו בתקופה זו מחוץ לרצועה, לפעמים למשך חודשים רבים, בלא יכולת לשוב לביתם ולמשפחתם. ק’ הצליח לשוב לבסוף לביתו עקב עתירה שהגיש “גישה” בדרישה כי ישראל תאפשר את חזרתו לרצועה דרך מעבר אלנבי ומעבר ארז. בעדותו, הוא מספר גם על התנאים הקשים שישראל כופה על תהליך היציאה של פלסטינים במעבר ארז ועל הנסיעה בינו ובין מעבר אלנבי.
לפני שנתיים וחצי הייתי צריך להגיע מעזה לאוניברסיטה [בחו”ל] כדי לסיים את הדוקטורט שלי. אינספור דברים היו תלויים אחד בשני כדי שהנסיעה תצליח. זאת חבילה שלמה, הכול קשור בהכול וכל מרכיב קטן הוא הימור. אתה לא יודע אם תזכה או שהחבילה כולה תתפרק. אתה תלוי בדרישות [הבירוקרטיות] של ישראל ומזה נגזרים כל יתר הדברים. היה צריך למשל לצרף לבקשה [להיתר שיאפשר לק’ להגיע ללימודיו בחו”ל] כרטיס טיסה שהתוקף שלו ליום המעבר ועד יומיים אחריו. אם לא מגיעה תשובה עד מועד הטיסה, צריך לעדכן שוב מסמכים בשביל להגיש עוד בקשה ולחכות לתשובה, ואז לשנות את מועד הטיסה ולשלם על השינוי בכרטיס. אם ישראל סוגרת את המעבר, כמו שהיה בקורונה, צריך לחכות להחלטה שלה לפתוח ולהתחיל את כל התהליך מחדש, על כל המשתמע מכך.
אתה כל הזמן במתח, שואל את עצמך למתי לדחות את הטיסה ולקוות שלא תצטרך לשנות את הכרטיס שוב, ויש לזה עלויות כספיות. הבעיה היא אי הוודאות. זה מצב של דאגה מתמשכת. יש עייפות כספית, עייפות נפשית, אתה לא יכול לקבוע בעצמך את לוחות הזמנים שלך ואין לך בחירה. עד הדקה האחרונה אתה לא יודע מתי בדיוק תוכל להיפרד מאנשים, מהמשפחה. כל היום אתה מתעסק בלחכות, ואתה נחשב עוד לבר-מזל כי לא לכל אחד יש אפשרות להגיש [לישראל] בקשה ליציאה מעזה. אי אפשר להגיד אוקיי, אז אני אצא דרך רפיח, כי צריך להירשם בשביל זה ברשימת המתנה ותוכל לדעת אם באמת תעבור רק ביום הנסיעה, וגם אם כן, הדרך [לשדה התעופה בקהיר] קשה ונמשכת יומיים או שלושה.
ספר לי על הדרך עצמה, על הנסיעה לחו”ל דרך מעבר גשר אלנבי.
הבעיות מתחילות עוד לפני, באריזה, בעיקר כשמדובר בנסיעה לתקופה ממושכת של כמה שבועות או חודשים. אסור להיכנס לארז עם מזוודות קשיחות שיש להן גלגלים. מותר רק תיק בד. אסור לקחת אפילו דיאודורנט. אתה אמור להגיע ליעד ולקנות שם הכול מחדש. זאת פרוצדורה מעייפת ושוב, עניין של עלויות. לפני שלוש שנים [בנסיעה במסגרת הדוקטורט] השארתי את הלפטופ בבית, כי אסור לעבור עם לפטופ בארז, וקניתי חדש כשהגעתי לירדן. בפעם הקודמת הרשו לי לעבור עם לפטופ בתיאום מיוחד אז הסתדרתי. החזרה לעזה זאת עוד פרוצדורה בפני עצמה. צריך לדאוג שיום החזרה לירדן [וממנה לגשר אלנבי] מתאים לימים שבהם עובד השאטל [הסעה ישירה, ללא עצירות; הדרך היחידה בה ישראל מתירה לפלסטינים לנוע בין מעבר ארז לגשר אלנבי]. היה לי כרטיס טיסה לירדן ביום שבת, אבל בוועדה האזרחית [הפלסטינית; גוף של הרשות הפלסטינית בעזה שמעביר בקשות להיתרים מתושבי עזה לרשויות בישראל] הסבירו לי שלא אוכל להיכנס מירדן דרך גשר אלנבי ביום למחרת, כמו שרציתי, כי מותר לעבור רק ביום של השאטל, וזה ביום שני. ירדן מדינה יקרה וחישבתי שלשלם על אוכל, בית מלון ותחבורה יעלה לי פי שלוש מלדחות את כרטיס הטיסה, אז העדפתי לשלם על השינוי בכרטיס. זאת עוד עלות שצריך לקחת בחשבון. אם אין לך עם מי לחלוק, השאטל יכול לעלות לך 1,000 שקל.
מה קרה כשניסית לחזור הביתה?
נתקעתי למשך כמה חודשים מעבר למה שהייתי צריך בשביל סיום התואר כי ישראל סגרה את ארז בקורונה והייתה אז הפסקה בתיאום [בין ישראל לרשות הפלסטינית]. כשהתקשרתי לוועדה האזרחית הפלסטינית, הסבירו לי שאין להם איך לתאם את ההגעה, שאני צריך לפנות לישראל לבד בשביל אישור להיכנס מירדן לגשר אלנבי ואז למעבר ארז, אבל אי אפשר לעשות את זה, והבנתי שבלי אישור מישראל לא ייתנו לי לנחות בירדן. הצלחתי לחזור הביתה רק באוקטובר, בזכות העתירה שלכם לקבל את ההיתר מישראל, שהגשתם ביולי. ככה פספסתי את יום הולדתה השביעי של הבת שלי, אפילו שתכננתי את החזרה הרבה לפני המועד, במיוחד בשביל להספיק. הכנתי אותה מראש לאפשרות של אכזבה, אבל עוד קיוויתי שכן אצליח להפתיע אותה ולהגיע. לשנינו זה כאב מאוד.
***
לקריאת עדויות על האלימות הבירוקרטית הגלומה במשטר ההיתרים הישראלי, שמסרו גורמים מהמינהל האזרחי, מנהלת התיאום והקישור (מת”ק) עזה ומתאם פעולות הממשלה בשטחים לארגון שוברים שתיקה, לחצו כאן.
דוגמאות נבחרות:
אלימות ביורוקרטית (עמ’ 21)
היא צריכה לחזור לעזה (עמ’ 24)
לנתק להם (עמ’ 36)
כל כך הרבה מנועים, זה הזוי (עמ’ 44)
מחכה לאישור שב”כ (עמ’ 55)
רצועות של שליטה (עמ’ 89)