היום מלאה שנה מאז תחילת המתקפה הצבאית הנרחבת של ישראל על רצועת עזה במאי 2021, מלחמה שנהרגו בה 261 בני אדם ברצועה, מתוכם 67 ילדים, בנוסף ל-13 הרוגים בישראל, ביניהם שני ילדים. החיים בעזה היו קשים מנשוא גם טרם המתקפה האווירית האחרונה שפגעה בתשתיות אזרחיות חיוניות, מוטטה מגדלי דירות ועסקים ועקרה אלפי תושבים מבתיהם. רבבות אנשים מתמודדים עד היום עם נזקי הלחימה לגוף, לרכוש ולנפש, כשהחשש ממלחמה נוספת מעיב תמידית, ובלא רמז לשיפור באופק.
אחרי תום המתקפה ב-21.5.21, ובמשך מספר חודשים, ישראל הגבילה אף יותר מהרגיל את הגישה לסחורות חיוניות וחסמה תנועת אנשים גם לצרכים המעטים שהיא מגדירה כהומניטריים. רק במהלך יוני 2021 היא חזרה בהדרגה לאפשר יציאה של חולי סרטן לקבלת טיפולים מצילי חיים בבתי חולים בגדה המערבית ובשטחיה וחידשה את כניסת הדלקים לתחנת הכוח בעזה ואת יציאת הסחורות החקלאיות לשיווק מחוצה לה. רק בסוף אוגוסט 2021 אפשרה ישראל כניסה של חומרי בניין לסקטור הפרטי בעזה לראשונה מאז תחילת המתקפה והחזירה לתוקף מכסה מצומצמת של היתרים ליציאת סוחרים ועובדי יום לצרכי פרנסה, לראשונה מאז שהטילה את “סגר הקורונה” במעבר ארז במרץ 2020. גישה ל-“מרחב הדיג” שישראל אוכפת בשטח הימי של הרצועה הושבה למרחק מקסימלי של 15 מייל ימי, כפי שהיה ערב המתקפה, רק בספטמבר 2021.
כל שינוי קטן במדיניות הישראלית בנוגע לתנועת אנשים וסחורות, כמו גם בגישה לים, משליך באופן ישיר על תנאי החיים ברצועה ועל זכויות היסוד של תושביה. ההסרה ההדרגתית והחלקית של הגבלות גורפות על תנועה לעזה וממנה לא רק שלא מספיקה כשלעצמה כדי לפצות על הנזקים העצומים שנגרמו במאי, אלא גם מפרה באופן חמור את החובה של ישראל על פי חוק לכבד זכויות אדם ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית, גם במהלך לחימה ואחריה.
עד היום, שנה אחרי, ישנן סחורות חיוניות שישראל ממשיכה לעכב את כניסתן, ביניהן אלפי פריטים הנחוצים לתיקון תשתיות המים והביוב בעזה; מעבר ארז נסגר תכופות לתנועת עובדי יום בתגובה לאירועים שאין להם כל קשר אליהם, ותנועה של סחורות כפופה להגבלות שרירותיות ובלתי-מידתיות שמונעות תפקוד כלכלי, לא כל שכן פיתוח. בינתיים, אסונות נוספים ברחבי העולם תופסים את תשומת הלב, והכיס, של הקהילה הבינלאומית. מקורות המימון לשיקום הרצועה מתמעטים ופרויקטים לפיתוח תשתיות בסיסיות נתקלים שוב ושוב במכשולים שמציב משטר ההיתרים של ישראל. הסכסוך המתמשך בין הרשויות הפלסטיניות בעזה ובגדה דוחק הצידה את צרכיהם של התושבים. ההריסות שהותירה המתקפה במאי פונו ברובן, והתחיל טפטוף איטי של בנייה מחדש, אבל השיקום של הרצועה מתעכב. תורמים בינלאומיים מהססים להשקיע משאבים בתיקון הנזקים כל עוד יש סיכון ממשי למתקפה נוספת מצד ישראל שתשיב את מאמציהם לאחור. תושבי עזה מנסים לאסוף מחדש את שברי חייהם בצל הפחד המתמשך מפני מתקפה ישראלית נוספת.
למרות שחרטה את השינוי על דגלה, ממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה, כמו קודמותיה, את מדיניות הענישה הקולקטיבית האסורה וההרסנית כלפי פלסטינים החיים תחת כיבושה. שוב ושוב, הרחבות קטנות של מכסות שרירותיות לתנועת אנשים וסחורות מעזה מוצגות כהקלות ו”מחוות”, כאילו ישראל לא מחויבת מלכתחילה לאפשר הרבה יותר מזה. חמש עשרה שנים של סגר חונק על הרצועה הוכיחו מעבר לכל ספק ששיטת המקל והגזר לא רק נכשלת בהשגת יעדיה הביטחוניים והמדיניים, אלא גם ממיטה אסון, מכוון ופסול ובלתי הכרחי, על עזה, וכל זאת בשם שימור אחיזתה של ישראל בשטחים הכבושים תוך התחמקות בוטה מכל אחריות לחייהם וזכויותיהם של פלסטינים.