בימים אלה העולם מציין שנה בצל מגיפת הקורונה. 12 חודשים שבהם נדחקו לקצה גבול יכולתן גם כלכלות ומערכות בריאות הנחשבות לחזקות בעולם. שנים של סגר והגבלות שמטילה ישראל על תנועת אנשים וסחורות הובילו לכך שעזה ניצבה מלכתחילה בפני משבר הקורונה העולמי כאשר מערכת הבריאות שלה לקויה וכלכלתה מדשדשת.
במרץ 2020, בצעד שמוסגר כאמצעי למאבק בהתפשטות נגיף הקורונה, ישראל החמירה את ההגבלות שהיא אוכפת זה שנים במעבר ארז, נקודת המעבר היחידה לתנועת אנשים בין עזה וישראל והגדה המערבית. “סגר הקורונה” עדיין עומד בעינו, והיציאה דרך מעבר ארז מתאפשרת רק לחולים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני, ובמקרים בודדים נוספים. מדובר בהחרפה דרמטית של הסגר ה”רגיל” שישראל הידקה ב-2007. נפח התנועה במעבר ארז הצטמק לכדי שישה אחוזים משהיה בראשית 2020. כל יציאה מעזה לצורך עבודה או לביקור קרוב משפחה חולה – בין הנסיבות המעטות שבהן ישראל התירה יציאה מעזה לפני הקורונה – חסומה באופן מלא כבר יותר משנה.
תנועת אנשים בין עזה ומצרים דרך מעבר רפיח, שבשליטת מצרים, הופסקה אף היא במרץ 2020, והתאפשרה רק בימים ספורים לאורך השנה החולפת, עד לפתיחתו המחודשת של המעבר בחודש שעבר.
שלא כברוב מדינות העולם, ובישראל עצמה, מאז מרץ 2020 כמעט ולא התקבלו כל הקלות בהחלטה הגורפת שקיבלה ישראל להטיל על עזה את “סגר הקורונה”. בישראל התכנסו מספר פעמים בשבוע בכירי הממשל ומערכת הבריאות כדי לבחון צעדים למיגור הנגיף תוך התחשבות בנזקים הכלכליים והחברתיים הנגזרים מהגבלת חופש תנועה. את המחסומים בינה לבין הגדה המערבית סוגרת ופותחת המדינה על פי צרכיה וגחמותיה. לגבי מעבר ארז, לעומת זאת, על אף שהגישה דרכו נשלטת בלעדית על ידי ישראל, נדמה כי ממשלת ישראל לא קיימה ולו דיון אחד על הצורך בהתמשכות הסגר הכפול. ישראל נעלה את הרצועה, זרקה את המפתח לים, ולא הסתכלה לאחור.
עם מקרי ההידבקות הראשונים בקורונה בישראל ובשטחים הכבושים, ארגון גישה, יחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים, התריע על החובה של ישראל לוודא כי לתושבי הרצועה גישה לשירותים רפואיים וציבוריים הולמים, ביטחון תזונתי, ויכולת לפיתוח ולפעילות כלכלית מרבית. כל אלה היו, ועודם, נחוצים בדחיפות כדי לאפשר לתושבי עזה ולכלכלתה לשרוד, ובהמשך, לשגשג.
מאז אותרו מקרי הדבקה ראשונים בעזה, נוקט השלטון המקומי בשורה של הגבלות על המשק המקומי ועל תנועת אנשים בתוך הרצועה במטרה לבלום את התפשטות הנגיף, שגובות אף הן מחירים כלכליים. ישנם כיום כ-58 חולים במצב קריטי, מתוך כ-2,500 חולים פעילים ברצועה, אך אחוזי התמותה שנרשמו בעזה גבוהים מאלה שבישראל, והדרך ליציאה מהמשבר הבריאותי עוד ארוכה. בזמן שכמעט 50 אחוזים מאזרחיה כבר התחסנו, ישראל ממשיכה להתעלם ולהתנער מחובתה על פי חוק להבטיח אספקת חיסונים לפלסטינים החיים תחת שליטתה בגדה המערבית ובעזה. נכנסו עד כה לא יותר מ-62,000 חיסונים לרצועה.
הדין הבינלאומי והחקיקה הישראלית מטילים על ישראל חובות כלפי מיליוני הפלסטינים החיים תחת שליטתה. רק סיום הכיבוש יבטיח הגנה מלאה על זכויות אדם, אך עוד קודם לכן, כדי למנוע פגיעה נוספת בתושבי רצועת עזה, על ישראל:
1. להסיר את המגבלות הגורפות על תנועת אנשים ולקבוע מדיניות הוגנת המאזנת בין שיקולים בריאותיים, צרכים כלכליים, ושמירה על זכויות אדם – ביניהן הזכויות לטיפול רפואי, חינוך ופרנסה. יש לאפשר תנועת סוחרים ופועלים, ולהרחיב תנועה לצרכי עבודה, בכפוף אך ורק להגבלות ענייניות לשמירה על בריאות הציבור.
2. להבטיח גישה מלאה לציוד רפואי, אמצעי מיגון ושירותי בריאות הולמים, ובכללם גישה מלאה לחיסונים נגד קורונה.
3. להימנע מענישה קולקטיבית, אלימות ומגבלות על פעילות מעבר כרם שלום, האזורים החקלאיים שליד הגדר, ואזור הדיג.
4. להפסיק את הגבלת המוצרים מתוצרת עזה שמותרים לשיווק בגדה המערבית, בישראל ולייצוא לחו”ל, הכוללים תוצרת חקלאית, מזון מעובד ומוצרים של עסקים קטנים.
5. לאפשר הכנסה של מחשבים וכלי תקשורת, המוגדרים על ידי ישראל “דו שימושיים“, אשר חיוניים למערכת הבריאות ולתפקוד הכלכלה ומערכת החינוך.
6. להימנע מלהתנות גישה לציוד רפואי, תרופות וחיסונים בהחזרת השבויים והנעדרים הישראליים.