הקדמה
“נוהל הנפקת היתרים עבור תושבי איו”ש הנמצאים ברצועת עזה” [להלן “הנוהל”] קובע, בין היתר, כי פלסטינים ופלסטיניות המתגוררים ברצועת עזה ורשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושבי הגדה המערבית יוכלו להגיש בקשה להיתר יציאה מעזה רק אם יחתמו על מסמך המצהיר כי בכוונתם “להשתקע” ברצועה לצמיתות. מבחינת ישראל, חתימה זו מהווה הסכמה “לוותר” על זכותם לשוב ולהתגורר בגדה המערבית בעתיד.
ישראל אוסרת על איחוד משפחות של פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה בגדה המערבית ובשטחה, ועל כן היא מותירה לזוגות שבהם אחד מבני הזוג רשום כתושב עזה והשני כתושב הגדה רק אפשרות אחת לקיום חיים משותפים: ברצועת עזה. מכיוון שנשים הן, במקרים רבים, אלו שעוברות לגור בקרבת משפחותיהם של בני זוגן בעקבות הנישואים, הן גם הנפגעות העיקריות מהנוהל, וממשטר ההיתרים המונע ביקורי משפחה בגדה אלא בנסיבות נדירות וקיצוניות*. הלכה למעשה, המדיניות הישראלית כופה על נשים פלסטיניות שנישאו לתושב עזה וגרות ברצועה או מבקשות לעבור אליה לוותר, לכאורה, על זכותן המוגנת לחזור אל הגדה, תוך פגיעה בזכויותיהן לחופש תנועה, חיי משפחה, בריאות, אוטונומיה וכבוד.
היבא אלדנף, עורכת דין העובדת בארגון “עאישה – המרכז להגנה על נשים וילדים” שבעזה ומייצגת נשים שזכויותיהן נפגעות מהמדיניות הישראלית היטיבה לסכם את אכזריות הנוהל והדגישה כי “הנוהל הוא גירוש כפוי. הוא פוגע לא רק בזכות לתנועה, טמונות בו גם השלכות חברתיות ונפשיות מרחיקות לכת”. האופן שבו ישראל משתמשת בנוהל כהצדקה לאסור על פלסטינים ופלסטיניות לחזור לגור בגדה המערבית, גם אם הם רשומים כתושבי המקום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, מהווה בפועל העברה בכפייה, הפרה חמורה של הדין הבינלאומי העולה לכדי פשע מלחמה.
*מסיבה זו, מסמך זה מנוסח ברובו בלשון נקבה, אם כי הפרקטיקה המתוארת בו משליכה גם על גברים פלסטינים תושבי הגדה המערבית הגרים, או מבקשים לעבור לגור, ברצועת עזה.

הצהרת השתקעות בעזה: מסע בכיוון אחד
עד היום, ישראל שולטת בפועל על מרשם האוכלוסין הפלסטיני, שליטה המקנה לה השפעה עצומה על חייהן של פלסטיניות, בראש ובראשונה דרך קביעת מעמדן במשטר התנועה שהיא מנהלת: היא שקובעת אם פלסטינים רשומים במרשם כ-“תושבי עזה” או “תושבי הגדה”, וקביעתה מכתיבה היכן יוכלו לחיות, לעבוד ולקיים חיי משפחה.
במשך עשורים, וביתר שאת מאז הידוק הסגר על הרצועה, ישראל מונעת ומגבילה את תנועתם של פלסטינים ופלסטיניות בין ישראל, עזה והגדה במטרה לשמר את שליטתה על שטח – ואוכלוסייה – תחת כיבושה ולקדם יעדים דמוגרפיים ופוליטיים פסולים: בידוד רצועת עזה וסיפוח דה פקטו בגדה המערבית. בפרסומים קודמים כבר הצבענו על כך שמדיניות זו, שישראל מכנה “מדיניות הבידול“, משרתת את ישראל בהינדוס דמוגרפי.
ממשטר ההיתרים הישראלי, המבוסס על מדיניות הבידול, משתקפת מגמה ברורה: מעבר קבע מהגדה המערבית לעזה לרוב מותר, בעוד שתנועת פלסטינים מעזה למגורי קבע בגדה המערבית אסורה כמעט לחלוטין. פלסטינים ברצועה רשאים להגיש בקשות להיתרי יציאה קצובי-זמן וקצרי מועד רק אם הם עומדים בקריטריונים צרים, “חריגים והומניטריים“, שקובעת ישראל לתנועה בין עזה, ישראל והגדה. כך למשל, אנשים מעטים מאוד רשאים להגיש בקשה להיתר שיאפשר ביקור של קרוב משפחה המתגורר באזור אחר– וזאת רק במקרה של חתונה, מחלה מסכנת חיים או לוויה, ורק אם מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה.
הנוהל מכתיב כי תושבות הגדה שמתגוררות בעזה לא יוכלו לבקר בגדה, אף בנסיבות צרות אלה, אם לא יחתמו על טופס המצהיר כי השתקעו בעזה, כלומר, העבירו אליה את מרכז חייהן לצמיתות. במילים אחרות, מי שגרה ברצועה, או רוצה לעבור לשם, ומבקשת לבקר בגדה או בישראל תחת הקריטריונים שקובעת ישראל ליציאה מעזה לטיפול רפואי, להשתלמויות מקצועיות, או לכל סיבה אחרת הכלולה בקריטריונים, נאלצת “לוותר” על זכותה לשוב להתגורר בגדה בעתיד כדי שבקשתה להיתר תיבחן על ידי ישראל. מי שבוחרת לא לחתום על הצהרת ההשתקעות מוותרת בפועל על אפשרותה לצאת מעזה דרך מעבר ארז לכל מטרה שהיא.
לעמדת ישראל, חתימה על המסמך מהווה ויתור רשמי על מעמד התושבות בגדה. במקרים רבים שהגיעו לטיפולינו, המדינה השתמשה בחתימה על הצהרת ההשתקעות כהצדקה למנוע מפלסטיניות לחזור אל הגדה למגורי קבע למרות שברור כי הן אולצו על ידי הרשויות הישראליות לחתום על המסמך.
בדצמבר 2020, פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ”ש) יחד עם המוקד להגנת הפרט בדרישה לביטול הוראת הנוהל שפורסמה בנובמבר 2020. הדגשנו כי הנוהל מעגן הגבלות דרקוניות הנוגעות להנפקת היתרים לצרכים הומניטריים ומעמיק את הפגיעה בתושבות ובתושבים מוגנים של הגדה המערבית המתגוררים ברצועת עזה, שכאמור, רובן נשים. בשונה מהוראות קודמות לנוהל, בהוראה שפורסמה בנובמבר 2020 לא מופיעה התחייבות מצד הרשויות בישראל לבחון לגופן בקשות חזרה לגדה שמגישות פלסטיניות ש”השתקעו” בעזה. בנוסף, בהוראה זו מתבקשות החותמות “להצהיר” לא רק על “השתקעותן” שלהן ברצועה, אלא גם של ילדיהן הקטינים. במקרה שילדיהן רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושבי גדה, חתימה על ההצהרה מהווה “ויתור” גם על זכותם לחזור אליה למגורי קבע.
למעשה, תחת הנוהל המעודכן, פלסטיניות שחתמו על הצהרת ההשתקעות בעזה נחשבות, בעיני ישראל, לתושבות הרצועה (גם אם ישראל אינה משנה את רישומן במרשם האוכלוסין הפלסטיני והן עדיין רשומות בו כ”תושבות גדה”). לכן, מבחינת המדינה, כאשר יבקשו לעבור חזרה אל הגדה ייאלצו נשים אלה לעמוד בקריטריונים להשתקעות תושבי עזה בגדה המערבית – קריטריונים צרים שנוסחו על מנת להבטיח שלא יחולו על איש (להרחבה על האופן בו נוהל זה מונע בפועל מעבר של תושבי עזה אל הגדה המערבית, ראו כאן, כאן וכאן). במכתב תשובה לפנייתנו, שהתקבל בינואר 2021, עמד מתפ”ש על הנוהל בגרסתו הנוכחית, וסירב לבטלו.
היות ולעמדת ישראל מי שחתמה על טופס “הצהרת השתקעות” אינה רשאית לשוב ולהתגורר בגדה המערבית, ניתן היה לצפות שאיסור זה יופיע בו באופן ברור ומפורש . בניגוד למצופה, ההוראה העדכנית לנוהל, מנובמבר 2020, וטופס ההשתקעות המצוי בה (ראו מטה את ההצהרה), מנוסחים באופן עמום שאינו מאפשר הבנה של ההשלכות הפוגעניות של חתימה על המסמך. בגוף הטופס מצוין אמנם כי אדם שחתם עליו יוכל בעתיד להגיש בקשה לחזור אל הגדה, אשר תיבחן בהתאם לנוהל הישראלי הנוגע ל”השתקעות” תושבי עזה בגדה, אך לחותמות על הטופס אין דרך להסיק מהנוסח שהסיכוי שבקשה כזאת תאושר על ידי ישראל הוא אפסי. נדגיש כי גם אם תוכן מסמך ההצהרה והשלכותיו העתידיות היו ברורים לחותמות עליו, אדם אינו יכול לוותר על זכויות המוקנות לו מתוקף החוק הבינלאומי, וביניהן זכותן המוגנת של תושבות הגדה המערבית לחזור אל הגדה.
מאז הקמתו, ייצג ארגון גישה נשים פלסטיניות רבות, תושבות הגדה, החיות בעזה עם בני זוגן וילדיהם המשותפים, והגישו בקשות לבקר בגדה המערבית או לחזור להתגורר בה. ניסיוננו מראה כי במקרים בהם נשים הוחתמו על טופס ההשתקעות עם כניסתן לרצועה, ישראל עשתה בו שימוש כדי להצדיק את מניעת אפשרותן לחזור ולגור בגדה. במקרים אחרים, בהם נשים טרם הוחתמו על טופס ההשתקעות, ישראל מינפה את הצורך הבסיסי שלהן לבקר בגדה (במסגרת הנסיבות ההומניטריות שהיא קובעת לקבלת היתר) כדי לאלץ אותן לחתום על הטופס.
לא פעם נשים נאלצות לחתום על הטופס תחת לחץ והפחדה, כשחתימתן מוצגת כתנאי למעברן – בין אם לביקור משפחתן בגדה, או לחזרה לביתן ולמשפחתן שבעזה. במקרים שונים שהגיעו לטיפולינו, בהם נשים שהוחתמו על הטופס הגישו בקשות לחזור להתגורר בגדה, המדינה ניסתה להצדיק את סירובה לאפשר זאת בנימוק שמעברן יפגע ב”מדיניות הבידול”. על פי הדין הבינלאומי, מדובר בפרקטיקה אסורה של העברה בכפייה. בשנים האחרונות היו מקרים בודדים בהם, בעקבות מאבק משפטי ממושך של גישה והתערבות בתי המשפט, ישראל נאלצה לאפשר לנשים שהוחתמו על טופס ההשתקעות בעזה לחזור לגדה.
מתפ”ש טוען כי אינו אוסף מידע באשר להיקף השימוש בפרקטיקה פסולה ואסורה זו. כך, במענה לבקשת חופש מידע שהגשנו ב-2019, יחד עם המוקד להגנת הפרט, אשר בה שאלנו, בין היתר, מהו מספר תושבי הגדה שביקשו לעבור להתגורר ברצועה, מסר מתפ”ש כי אין בידיו “מעקב אודות תושבי איו”ש שביקשו להשתקע ברצועת עזה” ועל כן אין ביכולתו להעביר נתונים בנושא.

הנוהל ממסד העברה בכפייה של אוכלוסייה מוגנת, המוגדרת כפשע מלחמה
בהתאם לדין הבינלאומי, זכותו של תושב מוגן לשוב לביתו, וקיים איסור מפורש על כפיית ויתור על זכות זו. סעיף 47 לאמנת ג’נבה הרביעית קובע במפורש כי בשום אופן לא יישללו מתושבים מוגנים ההנאות והזכויות המוקנות להם מתוקף האמנה, זאת מתוך הבנה שתמיד יהיה חוסר שוויון בכוחות בין הכוח הכובש לבין רשויות השטח הכבוש.
“נוהל הנפקת היתרים עבור תושבי איו”ש הנמצאים ברצועת עזה” שולל מפלסטיניות ופלסטינים את זכותם לשוב לביתם בגדה המערבית בעתיד בשל חתימה על מסמך או הצבת התניות פסולות, תוך ניצול הצורך לנוע בנסיבות הומניטריות. סעיף 49 לאמנת ג׳נבה הרביעית אוסר על העברה בכפייה וגירוש אנשים בניגוד לרצונם:
“אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה”.
בפסיקה של בית הדין הבינלאומי הפלילי ליוגוסלביה לשעבר ניתנה באופן עקבי פרשנות רחבה למונחים “העברה בכפייה” ו”גירוש”, הכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי, ואם תוך ניצול כוח שלטוני. כל זאת כאשר יש לבחון בזהירות טענה ל”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא בו ניתנה ההסכמה לכאורה ותוך מתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם. כך נקבע כי העברה תיחשב לכפויה גם כאשר לא נעשה שימוש בכוח פיזי ישיר במטרה להביא לעזיבתם של התושבים מהשטח הכבוש. מספיק שהכוח הכובש יצר בעקיפין נסיבות שגרמו לתושבים המוגנים לעזוב כדי שהדבר ייחשב להעברה בכפייה אסורה. ועדת האו”ם לזכויות האדם התייחסה והכירה במספר מהלכים שבהם נוקטת ישראל במסגרת מדיניותה ככאלה היוצרים סביבה הכופה (“Coercive Environment”) העברה אסורה של פלסטינים. מדובר על מהלכים כמו שלילת מעמד תושבות מפלסטינים שמענם רשום בגדה והפעלת לחץ על פלסטינים ופלסטיניות “לוותר” על תושבות זו.

סיכום
הנוהל המתואר במסמך זה הוא דוגמה נוספת לאופן שבו ישראל מנצלת לרעה את שליטתה על תנועת פלסטינים ופלסטיניות כדי להנדס מציאות פוליטית ודמוגרפית של נישול מתמשך, דיכוי ואפרטהייד.
פלסטינים, ובמקרה זה בעיקר נשים פלסטיניות, משלמים מחירים עצומים ובלתי נתפסים בשל שאיפתה של ישראל לשמר את שליטתה על שטח כבוש תוך התנערות מתמדת מאחריות על חייהם של בני האדם החיים בו.
לעמדת גישה, על ישראל לבטל לאלתר את הנוהל הבלתי חוקי, לאפשר תנועה בין חלקי הטריטוריה הפלסטינית, ולעצור את הפגיעה המכוונת בזכויות פלסטינים.

לקריאת הדו”ח בגרסת PDF, לחצו כאן.