תנועה בכיוון אחד

הצהרת השתקעות בעזה: מסע בכיוון אחד

עד היום, ישראל שולטת בפועל על מרשם האוכלוסין הפלסטיני, שליטה המקנה לה השפעה עצומה על חייהן של פלסטיניות, בראש ובראשונה דרך קביעת מעמדן במשטר התנועה שהיא מנהלת: היא שקובעת אם פלסטינים רשומים במרשם כ-“תושבי עזה” או “תושבי הגדה”, וקביעתה מכתיבה היכן יוכלו לחיות, לעבוד ולקיים חיי משפחה.

במשך עשורים, וביתר שאת מאז הידוק הסגר על הרצועה, ישראל מונעת ומגבילה את תנועתם של פלסטינים ופלסטיניות בין ישראל, עזה והגדה במטרה לשמר את שליטתה על שטח – ואוכלוסייה – תחת כיבושה ולקדם יעדים דמוגרפיים ופוליטיים פסולים: בידוד רצועת עזה וסיפוח דה פקטו בגדה המערבית. בפרסומים קודמים כבר הצבענו על כך שמדיניות זו, שישראל מכנה “מדיניות הבידול“, משרתת את ישראל בהינדוס דמוגרפי.

ממשטר ההיתרים הישראלי, המבוסס על מדיניות הבידול, משתקפת מגמה ברורה: מעבר קבע מהגדה המערבית לעזה לרוב מותר, בעוד שתנועת פלסטינים מעזה למגורי קבע בגדה המערבית אסורה כמעט לחלוטין. פלסטינים ברצועה רשאים להגיש בקשות להיתרי יציאה קצובי-זמן וקצרי מועד רק אם הם עומדים בקריטריונים צרים, “חריגים והומניטריים“, שקובעת ישראל לתנועה בין עזה, ישראל והגדה. כך למשל, אנשים מעטים מאוד רשאים להגיש בקשה להיתר שיאפשר ביקור של קרוב משפחה המתגורר באזור אחר– וזאת רק במקרה של חתונה, מחלה מסכנת חיים או לוויה, ורק אם מדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה.

הנוהל מכתיב כי תושבות הגדה שמתגוררות בעזה לא יוכלו לבקר בגדה, אף בנסיבות צרות אלה, אם לא יחתמו על טופס המצהיר כי השתקעו בעזה, כלומר, העבירו אליה את מרכז חייהן לצמיתות. במילים אחרות, מי שגרה ברצועה, או רוצה לעבור לשם, ומבקשת לבקר בגדה או בישראל תחת הקריטריונים שקובעת ישראל ליציאה מעזה לטיפול רפואי, להשתלמויות מקצועיות, או לכל סיבה אחרת הכלולה בקריטריונים, נאלצת “לוותר” על זכותה לשוב להתגורר בגדה בעתיד כדי שבקשתה להיתר תיבחן על ידי ישראל. מי שבוחרת לא לחתום על הצהרת ההשתקעות מוותרת בפועל על אפשרותה לצאת מעזה דרך מעבר ארז לכל מטרה שהיא.

לעמדת ישראל, חתימה על המסמך מהווה ויתור רשמי על מעמד התושבות בגדה. במקרים רבים שהגיעו לטיפולינו, המדינה השתמשה בחתימה על הצהרת ההשתקעות כהצדקה למנוע מפלסטיניות לחזור אל הגדה למגורי קבע למרות שברור כי הן אולצו על ידי הרשויות הישראליות לחתום על המסמך.

בדצמבר 2020, פנינו למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ”ש) יחד עם המוקד להגנת הפרט בדרישה לביטול הוראת הנוהל שפורסמה בנובמבר 2020. הדגשנו כי הנוהל מעגן הגבלות דרקוניות הנוגעות להנפקת היתרים לצרכים הומניטריים ומעמיק את הפגיעה בתושבות ובתושבים מוגנים של הגדה המערבית המתגוררים ברצועת עזה, שכאמור, רובן נשים. בשונה מהוראות קודמות לנוהל, בהוראה שפורסמה בנובמבר 2020 לא מופיעה התחייבות מצד הרשויות בישראל לבחון לגופן בקשות חזרה לגדה שמגישות פלסטיניות ש”השתקעו” בעזה. בנוסף, בהוראה זו מתבקשות החותמות “להצהיר” לא רק על “השתקעותן” שלהן ברצועה, אלא גם של ילדיהן הקטינים. במקרה שילדיהן רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושבי גדה, חתימה על ההצהרה מהווה “ויתור” גם על זכותם לחזור אליה למגורי קבע.

למעשה, תחת הנוהל המעודכן, פלסטיניות שחתמו על הצהרת ההשתקעות בעזה נחשבות, בעיני ישראל, לתושבות הרצועה (גם אם ישראל אינה משנה את רישומן במרשם האוכלוסין הפלסטיני והן עדיין רשומות בו כ”תושבות גדה”). לכן, מבחינת המדינה, כאשר יבקשו לעבור חזרה אל הגדה ייאלצו נשים אלה לעמוד בקריטריונים להשתקעות תושבי עזה בגדה המערבית – קריטריונים צרים שנוסחו על מנת להבטיח שלא יחולו על איש (להרחבה על האופן בו נוהל זה מונע בפועל מעבר של תושבי עזה אל הגדה המערבית, ראו כאן, כאן וכאן). במכתב תשובה לפנייתנו, שהתקבל בינואר 2021, עמד מתפ”ש על הנוהל בגרסתו הנוכחית, וסירב לבטלו.

מעבר ארז, 2019. צילום אסמאא אלחאלדי

היות ולעמדת ישראל מי שחתמה על טופס “הצהרת השתקעות” אינה רשאית לשוב ולהתגורר בגדה המערבית, ניתן היה לצפות שאיסור זה יופיע בו באופן ברור ומפורש . בניגוד למצופה, ההוראה העדכנית לנוהל, מנובמבר 2020, וטופס ההשתקעות המצוי בה (ראו מטה את ההצהרה), מנוסחים באופן עמום שאינו מאפשר הבנה של ההשלכות הפוגעניות של חתימה על המסמך. בגוף הטופס מצוין אמנם כי אדם שחתם עליו יוכל בעתיד להגיש בקשה לחזור אל הגדה, אשר תיבחן בהתאם לנוהל הישראלי הנוגע ל”השתקעות” תושבי עזה בגדה, אך לחותמות על הטופס אין דרך להסיק מהנוסח שהסיכוי שבקשה כזאת תאושר על ידי ישראל הוא אפסי. נדגיש כי גם אם תוכן מסמך ההצהרה והשלכותיו העתידיות היו ברורים לחותמות עליו, אדם אינו יכול לוותר על זכויות המוקנות לו מתוקף החוק הבינלאומי, וביניהן זכותן המוגנת של תושבות הגדה המערבית לחזור אל הגדה.

מאז הקמתו, ייצג ארגון גישה נשים פלסטיניות רבות, תושבות הגדה, החיות בעזה עם בני זוגן וילדיהם המשותפים, והגישו בקשות לבקר בגדה המערבית או לחזור להתגורר בה. ניסיוננו מראה כי במקרים בהם נשים הוחתמו על טופס ההשתקעות עם כניסתן לרצועה, ישראל עשתה בו שימוש כדי להצדיק את מניעת אפשרותן לחזור ולגור בגדה. במקרים אחרים, בהם נשים טרם הוחתמו על טופס ההשתקעות, ישראל מינפה את הצורך הבסיסי שלהן לבקר בגדה (במסגרת הנסיבות ההומניטריות שהיא קובעת לקבלת היתר) כדי לאלץ אותן לחתום על הטופס.

לא פעם נשים נאלצות לחתום על הטופס תחת לחץ והפחדה, כשחתימתן מוצגת כתנאי למעברן – בין אם לביקור משפחתן בגדה, או לחזרה לביתן ולמשפחתן שבעזה. במקרים שונים שהגיעו לטיפולינו, בהם נשים שהוחתמו על הטופס הגישו בקשות לחזור להתגורר בגדה, המדינה ניסתה להצדיק את סירובה לאפשר זאת בנימוק שמעברן יפגע ב”מדיניות הבידול”. על פי הדין הבינלאומי, מדובר בפרקטיקה אסורה של העברה בכפייה. בשנים האחרונות היו מקרים בודדים בהם, בעקבות מאבק משפטי ממושך של גישה והתערבות בתי המשפט, ישראל נאלצה לאפשר לנשים שהוחתמו על טופס ההשתקעות בעזה לחזור לגדה.

מתפ”ש טוען כי אינו אוסף מידע באשר להיקף השימוש בפרקטיקה פסולה ואסורה זו. כך, במענה לבקשת חופש מידע שהגשנו ב-2019, יחד עם המוקד להגנת הפרט, אשר בה שאלנו, בין היתר, מהו מספר תושבי הגדה שביקשו לעבור להתגורר ברצועה, מסר מתפ”ש כי אין בידיו “מעקב אודות תושבי איו”ש שביקשו להשתקע ברצועת עזה” ועל כן אין ביכולתו להעביר נתונים בנושא.