מוחמד אל-רפאתי, מהנדס בחברת הבניה “ג’יסר אלמוסתקבל”, הסביר ל”גישה” בקיץ 2020 כי העבודה תחת “מנגנון שיקום עזה” (Gaza Reconstruction Mechanism) משתנה לפי זהות הגורם המממן: “מוסדות בינלאומים גדולים, כמו UNDP ו-UNWRA, נושאים באחריות לתיאום הכנסת החומרים [ישירות] מול ישראל ולאחסונם תחת תנאי הפיקוח. כשמדובר בגופי סיוע אחרים, הקבלנים אחראים על כך בעצמם, מה שמכביד עליהם מאוד”.
לדבריו, חוסר הוודאות בנוגע לאישורים מישראל מהווה קושי משמעותי. “פעם חיכיתי וחיכיתי לאישור על חומר לבידוד רעשים שיש להוסיף למלט. אחרי חצי שנה הגעתי לפגישה במעבר ארז ושם הקצינים נתנו אישור, למרות שכל המסמכים נשלחו אליהם מההתחלה”, סיפר. “בפעם אחרת הגעתי למעבר כרם שלום לאסוף לוחות תקשורת שכבר אושרו, ושם נאמר לי שלא מכניסים אותם מ’סיבות ביטחוניות’. על החלטות שמתקבלות במעבר אי אפשר לערער, צריך לתאם הכול מחדש ולסמוך על המזל ועל מצב רוחו של הקצין במעבר”.
רפאתי הדגיש כי רוב החומרים החיוניים לבנייה מסווגים מבחינת ישראל כ’דו-שימושים’ ומחייבים פירוט ותיאום מורכב תחת המנגנון, כולל תשלום על הובלת כל חלק בנפרד מהחומרים האחרים. הביורוקרטיה המסובכת ודרישות המנגנון הנוקשות גוררות עלויות כבדות לקבלנים. “במקרה שכניסת חומר מתעכבת, הקבלן צריך לשלם לגוף המממן דמי ערבות להכנסתו עד סיום הבנייה”, אמר. “על כל יום איחור בדדליין הקבלן משלם קנס, בנוסף לעלויות העסקת עובדים. קבלנים מעדיפים לקנות חומרים במחיר כפול בשוק המקומי, זה חוסך כסף וזמן”.
עוד סיפר כי במסגרת עבודתו לבניית בית ספר, במימון הקרן הפלסטינית להצלת ילדים בעזה (PSCF), שילם על לוחות עץ 30% יותר ממחירם ברצועה בשל הכורח לעבוד תחת מנגנון השיקום. “נתקעתי עם עודף, שנאלצתי להמשיך לאחסן. לא יכולתי למכור אותו לקבלן אחר, על אף שגם הוא בנה בית ספר במסגרת המנגנון, בגלל הבדל באחד המדדים הרשומים”.
“ענף הבנייה במשבר בשל המצב הכלכלי הקשה והיעדר עבודה”, סיכם רפאתי. “רבים משקיעים כספים עצומים בהגשות למכרזים הספורים הקיימים בתקווה להראות מחזור כספי כלשהו ולעבוד, אפילו במחירי הפסד”.
למידע נוסף על מדיניות ישראל בנוגע לפריטים דו-שימושיים והמנגנון לשיקום עזה, לחצו כאן.