בימי חג, בשמחות ובאבל מתחדדת משמעותם של הקשרים הקרובים ביותר בחיינו. עבור רבים מאיתנו, נוכחות המשפחה ברגעי משבר וקושי או בחגיגות טקסי החיים היא כמעט מובנת מאליה. איך מנהלים חיי משפחה, כשהאפשרות להתראות עם קרוביך כרצונך איננה קיימת? ואיך מתקיימת חברה, כשיד מכוונת מחלישה את קשריה?
תחת “מדיניות הבידול” הישראלית, שמטרתה המוצהרת היא למזער תנועה של פלסטינים.ות בין האזורים השונים, והסגר המחניק שממשיכה ישראל לאכוף בעזה, מפגש משפחתי הוא אינו עניין של מה בכך. באמצעות מנגנון בירוקרטי סבוך שולטת ישראל על פרטי חייהם של פלסטינים.ות והיא שמכתיבה מתי ובאילו נסיבות משפחות יוכלו להתאחד או להיפגש.
מה זה אומר? שישנם קרובי משפחה שחיים במרחק שעה נסיעה זה מזה אך נמנע מהם להיפגש במשך שנים. זה אומר גם שהכלכלה הפלסטינית, האקדמיה, התעשייה, מוסדות תרבותיים וכלכליים, וגם החברה האזרחית הפלסטינית – מתמודדים עם הגבלות שרירותיות על תנועת אנשים וסחורות בין עזה, ישראל והגדה המערבית שמכבידות לאין שיעור על תפקודם.
הגבלות התנועה שאוכפת ישראל מקבעות כעובדה את ההפרדה בין פלסטינים שחיים תחת כיבוש בעזה ובגדה המערבית. בשיטה הזאת, של “הפרד ומשול”, ישראל מעמיקה את הבידוד של רצועת עזה ומשמרת את שליטתה באזור ככולו. מדיניות הבידול משרתת את ישראל גם בצמצום מספר הפלסטינים בגדה המערבית וקידום סיפוחה דה פקטו. כל זאת בניגוד מובהק לחובותיה, ככוח כובש, לאפשר תנועה וגישה לכל הדרוש לקיום חיים תקינים ותוך פגיעה עמוקה בזכויות אדם.
איסורי התנועה שאוכפת ישראל אינם מתבטאים רק במחסומים, חומות וגדרות, אלא גם בנימי נפשם של בני אדם שנמנע מהם לאורך שנים להתאחד עם קרוביים, שאינם חופשיים לבחור היכן יגורו או ילמדו, שנגזר עליהם חיים עם אפשרויות מצומצמות לפרנסה ולפיתוח אישי.
ההפרדה שמייצרת ישראל בין פלסטינים באזורים השונים היא מהונדסת, כפויה ומנוגדת לחוק הבינלאומי. מדיניות הבידול הישראלית, ובתוכה גם הסגר על עזה, היא רכיב מרכזי במשטר של נישול, פיצול ופשעי אפרטהייד נגד פלסטינים.ות.
עוד על מדיניות הבידול בדוח “אזור G”, בסיפורן של משפחות מפוצלות, בדבריהם של מומחי בריאות הנפש ובשלל המקרים אותם אנו מייצגים בבית המשפט.