איך משאלת ליבן של שתי נשים פלסטיניות להיפגש מאיימת למוטט את “מדיניות הבידול” הישראלית?
לציון יום האישה הבינלאומי: סיפורן של שתי אחיות, רגל שבורה, ותשובה אופיינית אחת מהרשויות הישראליות שמגלמת את אלימותו הבירוקרטית של הסגר על עזה.
סמירה ואמירה (שמות בדויים) הן אחיות, ילידות רצועת עזה, בשנות הארבעים לחייהן. סמירה היא תושבת ארעית בישראל מאז שנת 2000, אז נישאה לבן זוגה עמו היא מגדלת את תשעת ילדיהם. אמירה, גם היא נשואה ואם לילדים, מתגוררת ברצועה, אך כתובתה רשומה בגדה המערבית. למרות שהמרחק הגיאוגרפי ביניהן קטן, במהלך השנים נפגשו השתיים לעיתים נדירות בשל משטר ההיתרים שאוכפת ישראל. הפעם האחרונה שהתראו היתה לפני כשנה וחצי, בהלוויית אימן. המפגש שקדם לכך היה ב-2018.
לפני מספר חודשים, אמירה נפלה ושברה את רגלה ברצועה. בזמן שהמתינה לניתוח לאיחוי השבר המורכב, הגישה סמירה בקשה להיתר שיאפשר לה לבקר את אחותה בעזה ולסייע לה ולמשפחתה בתקופת ההתאוששות. היא קיוותה גם להזדמנות נדירה לחבק את אחייניות.יה שברצועה.
לו היה זה פשוט כל כך. ישראל סירבה את בקשתה של סמירה להיתר שיאפשר לה לבקר את אחותה בעזה. הסיבה לכך, טענו הרשויות, היא שאמירה מעולם לא חתמה על “הצהרת השתקעות בעזה,” טופס שעליו ישראל מחתימה פלסטינים.ות שחיות ברצועה אך רשומות כתושבי.ות הגדה המערבית. בעיני ישראל, חתימה על הטופס מהווה ויתור רשמי על זכותן של פלסטינים.ות לעבור ולגור בגדה בעתיד. כפי שהוסבר בדו”ח “תנועה בכיוון אחד“, הנפגעות העיקריות ממדיניות זו של העברה בכפייה, העולה לכדי פשע מלחמה, הן נשים פלסטיניות.
בתשובתן לבקשתה אחותה להיתר, טענו הרשויות הישראליות כי אמירה אינה יכולה “לאחוז במקל משני קצותיו”. עליה להחליט: או שתמשיך לחיות בעזה ו”תוותר” על זכותה המוגנת להתגורר בגדה המערבית בעתיד, כתנאי לביקור אחותה ברצועה, או שתגיש בקשה לעבור לגדה המערבית לצמיתות. רצונה הפשוט של אמירה להמשיך ולהתגורר בעזה מבלי לוותר על האפשרות לשוב לגדה המערבית ביום מן הימים הוצגה על ידי הרשויות הישראליות כשאיפה מוגזמת ולא מציאותית. הן אף הגדילו לעשות וטענו כי אישור בקשתה של סמירה לבקר בעזה מבלי שאמירה תחתום על הצהרת ההשתקעות תהווה “ביטול גורף של מדיניות הבידול“.
היות ואמירה אינה מעוניינת לוותר על תושבותה המוגנת בגדה ואין לה כל כוונה לעקור את חייה ולעבור לגור שם עכשיו, לאחיות לא נותר אלא להשלים עם רוע הגזירה ולהמתין, אולי לנצח, להזדמנות אחרת בה יוכלו שוב להיפגש.
אמירה וסמירה אינן הנשים הפלסטיניות היחידות שהצורך הבסיסי שלהן להתראות עם בני ובנות משפחה מנוצל לרעה על ידי ישראל כדרך ללחוץ עליהן “לוותר” על זכויותיהן. מן הסתם, הן גם לא יהיו האחרונות. ביום האישה הבינלאומי, אנו נזכרות שוב כי הדרך לשוויון מגדרי חייבת לעבור דרך מאבק במנגנוני הדיכוי הפוגעים בנשים פלסטיניות, וביניהם הסגר הישראלי על עזה.
לקריאה על “הצהרת ההשתקעות” הישראלית וסיפוריהן של נשים נוספות שאולצו לחתום עליה: https://gisha.org/one-way-ticket-he/