השיקום ואני

שני מונולוגים: תעשיין, שמפעל גדול שלו ספג פגיעה ישירה בקיץ האחרון ורופא שמנהל עמותה לילדים עם מוגבלויות ובית הספר שהוא מנהל נפגע קשות בהפגזה מדברים על המרחק בין החיים שלהם לבין שיקום, בין תקווה לאדישות

שנה לפרוץ הלחימה ברצועה, מעט מדי קורה ברצועה. אין תנופה של בנייה, אין שינויים מהותיים בהגבלות על תנועת אנשים. פתיחת האפשרות לשווק בגדה מוגבלת ותנועת הסחורות היא פחות מעשרה אחוזים משהיתה ערב הטלת הסגר. כל אלה נוספים על התשתיות הקורסות, האבטלה הגואה והמחסור. הרצועה זקוקה להרבה יותר – יותר מימון, יותר רצון טוב, יותר חופש תנועה.

ביקשנו לחזור לכמה אנשים בעזה שעושים, לבדוק איך הם מתמודדים. מוחמד תילבאני, הבעלים של מפעל אל-עוודה לממתקים, שקם לפני כארבעים שנה ובשיאו העסיק 400 עובדים בשלוש משמרות סביב השעון שייצרו ביסקוויטים, גלידות, חטיפים ועוד. אחד ממפעליו ספג פגיעה ישירה בקיץ 2014, כל המלאי עלה באש והמכונות הושמדו.

ד“ר סמיר אבו ג’יאב, מנכ”ל העמותה הפלסטינית לילדים עם מוגבלויות תנועה. לפני הלחימה למדו בבית הספר שמפעילה העמותה, 120 ילדים ולידו פעל מרכז שיקומי. בית הספר הופגז בלחימה. נגרם נזק כבד למבנים ומכשירים רבים נהרסו. העמותה עברה למבנה חלופי ולא נוח. רק 75 מהתלמידים שבו ללימודים; אין מקום ליותר.

     

עוד בתמונות וקולות

גלריית תמונות
גלריית וידאו