סיכול לא ממוקד

בריסוס האחרון נפגעו 263 דונמים של גידולי תרד, פטרוזיליה, אפונה וחיטה. צילום: אימאן מוחמד

בריסוס האחרון נפגעו 263 דונמים של גידולי תרד, פטרוזיליה, אפונה וחיטה. צילום: אימאן מוחמד

29 בדצמבר, 2015. דובר צה”ל אישר שלשום למגזין 972+ ושיחה מקומית כי הצבא מבצע ריסוס בתוך שטח רצועת עזה במטרה להשמיד גידולים חקלאיים באזור. “בשבוע שעבר בוצע ריסוס אווירי של חומרים קוטלי עשבים ומונעי נביטה במרחב הצמוד לגדר המערכת, על מנת לאפשר המשך ביצוע משימות ביטחון שוטף במרחב באופן מיטבי,” נאמר בתגובת הצבא.

חקלאים ברצועה מדווחים כי בעוד הריסוס מתבצע מעל אזור שהצבא מגדיר כ”אזור חיץ”, מאה מטר מגדר המערכת, לעתים קרובות מגיעה פגיעת החומרים הרעילים לאזורים מרוחקים בהרבה, בשל הרוחות וכמות חומרי הריסוס, לעתים עד 500 מטרים מהגדר, ופוגעים כך במאות דונמים של גידולים חקלאיים. סוכנות הידיעות הפלסטינית מען דיווחה כי בריסוס האחרון נפגעו 263 דונמים של גידולי תרד, פטרוזיליה, אפונה וחיטה.

הריסוסים פוגעים בצורה בלתי הפיכה בגידולים ומאלצים את החקלאים להשמידם. השפעתם, אומרים חקלאי האזור, מתגלה רק כשלושה ימים לאחר הפעולה. הצבא מרסס בשטחי הרצועה מזה שלוש שנים, הם אומרים, ואינו מתאם עימם מראש או מזהיר.

ישראל מונעת מפלסטינים להיכנס ל”אזור חיץ” הצמוד לגדר המערכת ברצועה. גודלו הרשמי של אזור זה הוא 300 מטרים מהגבול, אך הצבא טוען כי מתאפשרת כניסת חקלאים פלסטינים למרחק של עד מאה מטרים מגדר המערכת. בשנים האחרונות נורו עשרות פלסטינים שהתקרבו למרחקים משתנים מגדר המערכת, ובצבא מעולם לא הבהירו כיצד מסומן השטח האסור בכניסה ואיך מתואמת בו תנועת חקלאים. לא פעם נכנס הצבא עם ציוד כבד ומיישר את תוואי השטח.

ראוי להזכיר בהקשר לריסוס החלטה של בג”ץ מ-2007 כשהתקבלה עתירה נגד מנהל מקרקעי ישראל, שהורה לרסס שדות מעובדים על ידי בדואים בנגב, בתואנה שאינם בבעלותם. בית המשפט קבע שמאחר שהריסוס מסוכן לחייהם ולבריאותם של בעלי החיים באזור, אין מקום לנקוט צעד כזה. השופט סלים ג’ובראן כתב בפסק הדין כי ריסוס מהאוויר אינו חוקי וכי הריסוס סותר את חוק הגנת הצומח, שתכליתו “הגנה על בריאות בני האדם והסביבה.” השופטת עדנה ארבל כתבה: “די בכך שחשיפה לחומר הריסוס יש בו כדי לגרום לגירוי עור ועיניים, ליצור קשיי נשימה או לגרום לתחושת בחילה או סחרחורת על מנת לקבוע שחומר הריסוס עלול, לכל הפחות, להביא לפגיעה בבריאות אדם.”

עצם הרעיון שהצבא הישראלי מרסס חומרים כימיים רעילים על גידולים חקלאיים מנימוקים ביטחוניים מעורר חלחלה. הוא מוליד שורה של שאלות, שאותן נפנה לרשויות:

א. מתי החל הצבא לרסס רעל ברצועה וכמה פעמים קרה הדבר?
ב. כיצד מסייע הריסוס ל”ביצוע משימות ביטחון שוטף במרחב באופן מיטבי”?
ג. באלו חומרים כימיים נעשה שימוש?
ד. מה ידוע על מידת הסכנה בשאיפה/בליעה של חומרים אלה או מגע עימם?
ה. מה ידוע על נזקים ארוכי טווח שגורם הרעל, לאדמה או למי שנחשף אליו?
ו. כיצד דואג הצבא שאוכלוסייה לא תיפגע מהיחשפות לרעל שהוא מפיץ?
ז. האם הצבא מפצה חקלאים שהריסוס פגע בשדותיהם?
ח. כיצד מבטיח הצבא שהחומרים הכימיים לא יתפשטו ברצועה?
ט. כיצד מתקבלת החלטה לרסס בשדות הרצועה, מי רשאי להורות עליה ומי אחראי על ביצועה?