הצהרת גישה בתגובה לפרסום “תוכנית השלום”

29 בינואר, 2020. “תוכנית השלום”, שנחשפה אמש בוושינגטון, מבקשת לקבע, בין היתר, מציאות שבה פיצול, בידוד וניתוק ממשיכים לאפיין את החיים הפלסטיניים בשטחים הכבושים. המשך הנישול והנצחת הכיבוש מבטיחים את המשך הסכסוך, לא את סיומו.

גישה מנטר ומנתח את מגבלות התנועה אל ומרצועת עזה, שטח שישראל טוענת שהסירה ממנו את שליטתה לפני 15 שנים. במהלך השנים האלה הוכח שהשליטה הישראלית באוויר, בים וביבשה, ובמעברים לאנשים ולסחורות, מאפשרת לישראל להפעיל ענישה קולקטיבית, ושהיא משתמשת ביכולת הזאת שוב ושוב.

שליטה ביכולת התנועה של אוכלוסייה פירושה שליטה בחייה. המגבלות הגורפות שמטילה ישראל על תנועת אנשים וסחורות חוסמות כל אפשרות לפיתוח כלכלי ודנות את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית לחיי מחסור. מגבלות תנועה הן היומיום, הנורמה האלימה, והן מונעות מתושבים מקומות עבודה, השכלה וטיפול רפואי; הן מפצלות משפחות וקהילות.

רמיזות למנהרות או גשרים שיחברו בין קרעי קהילות משוללות זכויות ושליטה על גורלן אינן חזון ראוי, אלא תזכורת לבנטוסטנים שבהם כלאה ובודדה דרום אפריקה של ימי האפרטהייד את קהילות השחורים.

ה”תוכנית” לא מציעה כל פתרון לעוולה המתמשכת, מציאות שבה זכויות האדם של מיליוני פלסטינים נמנעות מהן. גישה יוסיף לקדם את הזכות לחופש תנועה שהיא תנאי מקדים לזכויות לפרנסה, לחיי משפחה, לחיים בכבוד. פתרון אמיתי לסכסוך לא יבוא בכפייה, אלא דרך סיום הכיבוש והכרה בזכויות האדם של כלל תושבי האזור.