כ-350 איש צפו בסרטים על עזה בערב של “גישה” בפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם

ערב של "גישה" בפסטיבל סולידריות. צילום: קרן מנור

ערב של “גישה” בפסטיבל סולידריות. צילום: קרן מנור

ב-9 בדצמבר, הוקרן במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, בהקרנת בכורה, סרט קצר שהופק על-ידי “גישה”, “אילו היה“. האולם בסינמטק תל-אביב היה מלא בכ-350 צופים. בסרטון, משאל רחוב שערכו הצלמת אסמאא ח’אלידי ורכז השטח של גישה מוחמד עזאיזה, שבו צעירים תושבי הרצועה מדברים על החיים תחת מגבלות תנועה. הם משתפים בחלומות שהיו מגשימים לו היה להם חופש תנועה, ומדמיינים את החיים ברצועה לכשיוסר הסגר.

בתחילת הערב חלקה רכזת הפעילות הציבורית של “גישה”, נעה גלילי, מידע וניתוח על המצב הנוכחי בעזה, מציאות החיים של שני מיליון תושבי הרצועה, מרביתם ילדים. היא הדגימה את המגבלות שאוכפת ישראל על תושבי הרצועה והשפעתן, באמצעות מקרים שטופלו ומטופלים בגישה. מהדברים התבהרה האחריות של ישראל לעשות לקידום חיים תקינים ברצועה, מתוקף השליטה הניכרת על חיי התושבים, שהיא נוטלת לעצמה. גלילי גם פירטה כמה הצעות לשינוי, שגובשו בארגון.

במרכז הערב הוקרן הסרט “עזה”, שליח אירלנד לתחרות האוסקר, ולאחריו תיעוד של שיחה, שערכה מנהלת המחלקה הבינלאומית ב”גישה”, ג’סיקה ברנשטיין, עם במאי הסרט, גרי קין ואנדרו מקונל, כאשר ביקרו בישראל בנובמבר. צילומי “עזה” נמשכו ארבע שנים, במהלכן תיעדו קין ומקונל את חיי היומיום ברצועה כשליוו כמה תושבים, שמתמודדים עם חיים תחת סגר וההשפעה של היעדר חופש תנועה על מימוש של רצונות, כישרון ותוכניות.

הבמאים סיפרו שביקשו להציג את נקודת המבט של תושבי הרצועה, בניגוד למסגור הרווח בתקשורת, שמתמקד במשבר ההומניטרי, בפוליטיקה או בסכסוך האלים. קין הדגיש כי מטרתם היתה לעקוף את הפוליטי ולדבר על האנושי, עם ועל האנשים.