העליה במספר היציאות מעזה לישראל לא מסמנת הקלה בחופש התנועה או במצבם של תושבי עזה

אנשים ממתינים בצידו הפלסטיני של מעבר ארז, יולי 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

אנשים ממתינים בצידו הפלסטיני של מעבר ארז, יולי 2019. צילום: אסמאא ח’אלידי

21 באוגוסט, 2019. בחודשים האחרונים, ובייחוד ביולי החולף, נרשמה עלייה במספר היציאות מעזה לישראל דרך מעבר ארז. האם יש בכך סממן ל”הקלות” בסגר, במסגרת מאמצי ההסדרה שמתנהלים לכאורה בין ישראל לחמאס? לא בהכרח. כדאי להבין את הדברים בהקשרם.

ביולי נרשמו כ-19 אלף יציאות מעזה דרך מעבר ארז, זאת בהשוואה לכ-15 אלף יציאות ביוני, וכ-12 אלף יציאות במאי. העלייה המשמעותית ביותר במספר היציאות ביולי היא בקטגוריית “סוחרים”, כלומר, מי שמחזיקים בהיתרי סוחר שמנפיקה ישראל. מתחילת ינואר 2019, אז עמד מספר המחזיקים בהיתרי סוחר על 2,275, נוספו לפחות 1,000 היתרי סוחר. נכון לתחילת אוגוסט, מספר היתרי הסוחר בתוקף הוא 3,337. היום נודע לגישה שישראל הורתה לוועדה האזרחית הפלסטינית בעזה, שמתווכת בין תושבי הרצועה לרשויות בישראל, להפסיק לקבל ולהעביר אליה בקשות חדשות להיתרי סוחר, זאת עד להודעה חדשה.

כפי שדווח בתקשורת בתקופה האחרונה, נראה שחלק הולך וגדל מהיתרי הסוחר שמוחזקים על ידי תושבי הרצועה משמשים למעשה פועלים (וזאת על אף שישראל אוסרת רשמית על יציאת פועלים מעזה מאז מרץ 2006). סוחר, או פועל, יכול לצאת ולבוא כמה פעמים בשבוע, וכל יציאה שלו נספרת.

אכן, מספר היציאות ביולי (יציאות, ולא יוצאים) הוא הגבוה מאז הטלת הסגר. הוא גבוה משמעותית מהממוצע החודשי בשנת 2018 (כ-8,600 יציאות בחודש בממוצע) אך לא זאת בהכרח ההשוואה הרלוונטית. העלייה המסוימת ביולי היא כטיפה בים לעומת היקף התנועה שהיתה מעזה ואליה לפני שישראל החלה מהדקת הגבלות גורפות על תנועת פלסטינים (500,000 יציאות בחודש בממוצע בין ינואר לספטמבר 2000), וחשוב יותר – כאין וכאפס לעומת הצורך הממשי של תושבי עזה בחופש תנועה.

כדי להניח את הדברים בפרופורציה: לאחרונה דיווח “גלובס“, שביוני האחרון יצאו כ-217 אלף נוסעים רק מטרמינל 1 בנתב”ג (כלומר, מספר היציאות הכולל מישראל בחודש זה גבוה אף יותר). סביר שרבים הם תיירים, אך גם, כתמיד, אנשים שנוסעים לצורך עבודה, להתפתחות מקצועית, ללימודים בחו”ל, לביקור בני משפחה ועוד. כל אלה צרכים ממשיים גם של תושבי עזה, שתנועתם מוגבלת על ידי ישראל באופן כה שיטתי וגורף עד שכל עלייה במספרים מצטיירת כמגמה דרמטית.

ועוד ראוי להזכיר את מצב שוק העבודה ברצועה. רק שינוי בשיטת המדידה, שהוציאה מרישום מבקשי העבודה את מי שנואשו מלמצוא, הוריד את מדדי האבטלה לראשונה מזה זמן מתחת לרף 50 האחוזים. מצוקת הפרנסה ודלדול המזומנים עוד פוגעים באזור שרב בו העוני. כמה מאות, ואולי אלפי מקומות עבודה לפועלים, דבר חשוב לכל מי שזוכה בו, לא משנים מהותית את מצבה הקשה מאוד של הכלכלה ברצועה, שגם היא תוצאה, בין היתר, של מדיניות ישראל.

ניכר כי גורמים במערכת הביטחון בישראל מתאמצים למסגר את העלייה הזאת כביטוי למאמצי ההסדרה בין ישראל לחמאס. המסגור הזה מאפשר לישראל להציג עצמה כמי שעושה כל שביכולתה כדי להגיב למצוקה הומניטרית ברצועה, מבלי שתצטרך לקבל עליה אחריות או להכיר בכך שדרדור המצב ברצועה היה, ועודנו, מטרה פוליטית מובהקת שלה.

הוספה של כמה מאות היתרים או גם אלפי יציאות מעזה בחודש היא חלק קטן, קטן מדי, ממה שחייב להיעשות. זאת לא יכולה להוות תחליף לצעדים המשמעותיים וההכרחיים שבהם צריכה ישראל לנקוט כדי להפסיק להפר את חובותיה כלפי תושבי עזה ואת זכויות האדם הבסיסות שלהם.