שאלות נפוצות: הגבלות על מעבר סחורות לרצועת עזה וממנה

יוני 2010

1. האם הסיבה שישראל מונעת מעבר חופשי של סחורות מרצועת עזה ואליה אינה בשל איומים ביטחוניים קונקרטיים?

לא. בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007 הגבילה ישראל מאוד את מגוון הסחורות שהיא מתירה להעביר לרצועת עזה ואת כמותן, ואסרה כמעט כליל על הייצוא. ההגבלות הוטלו כחלק ממדיניות מוצהרת, שמטרתה להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, במטרה להשפיע על שלטון חמאס ברצועה. שלא כמו קודם, ההגבלות הללו לא נומקו בידי ישראל בשיקולים ביטחוניים כמו איום על המעברים עצמם או סיכון הנובע מאופי הסחורות המועברות, אשר עשויות לשמש לפעולות צבאיות. העברת הסחורות לרצועה הוגבלה ל”מינימום הומניטארי”, אשר כולל רק סחורות שנחשבות “חיוניות להישרדות האוכלוסייה האזרחית”. פריטים רבים שהעברתם אסורה, כמו מצרכי מזון, חכות דיג ונייר, אינם חשודים בדו-שימושיות – דהיינו בשימוש אזרחי וצבאי כאחד.
הגבלות אלה הביאו לבלימת הפעילות הכלכלית ברצועה, לשיתוק הייצור ולהידרדרות ברמת החיים ברצועה, כל זאת במטרה לשתק את הכלכלה ברצועת עזה. פרטים נוספים זמינים בדף מידע שהוציאה עמותת גישה בנושא: הגבלות על העברת סחורות לעזה: מכשולים ועמימות.

2. מדוע נאסרת כניסת חומרי גלם לתוך רצועת עזה?

האיסור על העברת חומרי גלם לרצועת עזה הוא חלק ממדיניות שמכונה בפי ישראל “סנקציות כלכליות” או “לוחמה כלכלית” ובפי ארגוני זכויות אדם – “ענישה קולקטיבית”. מאז חודש יוני 2007 מתירה ישראל את העברתן לעזה של סחורות שהיא מגדירה כ”חיוניות להישרדות האוכלוסייה האזרחית” בלבד. חומרי גלם לתעשייה אינם נכללים בהגדרה זו, ולכן אסורים למעבר. האיסור על העברת חומרי גלם הוא חלקממדיניות שנועדה למנוע התפתחות כלכלית ברצועה. דוגמה שממחישה זאת היא העובדה שישראל מאפשרת לתושבי עזה לקבל חבילות קטנות של מרגרינה, שנחשבת לפריט צריכה; ישראל אוסרת, עם זאת, על העברתם של גושים גדולים של מרגרינה לעזה, כי אלו מיועדים לשימוש תעשייתי ולא לצריכה ביתית: הם יכולים, למשל לאפשר למפעל מקומי לייצר ביסקוויטים, ובכך לעסוק בפעילות כלכלית. כלומר, לא המוצר הוא האסור, אלא שימושו למטרות תעשייה נאסר. מדובר במדיניות שמיועדת להרוס את הכלכלה ברצועת עזה, כאמצעי לחץ.

3. אילו סחורות מותר להעביר לרצועת עזה ואילו אסור?

לא ניתן לדעת באופן מדויק, משום שמדינת ישראל מסרבת לחשוף את רשימת המוצרים המותרים למעבר לרצועת עזה וכן נהלים נוספים הקשורות להגבלות על מעבר סחורות. במהלך חודשים טענה המדינה שלא קיימת רשימת סחורות מותרות; בתשובה מעודכנת לעתירה שהגישה עמותת גישה במסגרת חוק חופש המידע, הודתה המדינה שבידיה רשימה של סחורות מותרות ומסמכים נוספים, אולם טענה שחשיפתם תפגע בביטחון המדינה ו/או ביחסי החוץ שלה. העתירה תידון באוקטובר 2010. בהעדר מידע רשמי, הרכיבה עמותת גישה רשימה של מוצרים מותרים ואסורים, על סמך ניסיונם של סוחרים פלסטינים וישראלים, ארגונים בינלאומיים וכן ועדת התיאום הפלסטינית: גורמים אלה לומדים מה אסור ומה מותר לפי התשובות שהם מקבלים מגורמי מתאם פעולות הממשלה בשטחים לבקשותיהם להעביר סחורות לרצועה. ניתן לצפות ברשימה של סחורות מותרות וסחורות אסורות באתר של עמותת גישה. עיון ברשימה יגלה, כי נמנעת העברתן של סחורות אזרחיות באופן מובהק, לרבות מלח תעשייתי, פחיות ריקות, אריזות למזון וגלוקוז.
למרות שנראה שיש מספיק מזון ברצועה, המכה הקשה לפעילות הכלכלית שמנחית הסגר על הרצועה משמעה שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות את אותם מוצרי מזון.

4. האם יש משבר הומניטרי ברצועת עזה?

למרות נסיונות של מספר שנים, כולל עתירה על פי חופש המידע, מעולם לא קיבלה עמותת גישה תשובה משביעת רצון לשאלה כיצד מודדת ישראל “משבר” או מפקחת על המצב ההומניטרי ברצועה, כשהיא מחליטה למה ולמי היא מאשרת להיכנס לעזה ולצאת ממנה. בכל מקרה, קשה לטעון שתלות של לפחות 80% מהאוכלוסייה בתרומות של ארגוני סיוע, כלכלה משותקת, בין 90% ל-95% מים באקוויפר שאינם בטוחים לשתייה, ותנועה המוגבלת לשיעור המינימלי – אינם מהווים לכל הפחות משבר של כבוד אנושי.
למרות שנראה שיש מספיק מזון ברצועה, המכה הקשה לפעילות הכלכלית שמנחית הסגר על הרצועה משמעה שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות את אותם מוצרי מזון.

5. האם המנהרות אינן יכולות לספק פיתרון לסוחרי הרצועה?

בעקבות מדיניות הסגר של ישראל, אשר מתירה מעברן של “סחורות הומניטאריות” בלבד אל רצועת עזה, התפתחה תעשיית המנהרות בגבול הרצועה עם מצרים והפכה לאחד הענפים הכלכליים הגדולים ברצועה. המנהרות הפכו לעורק חיים חיוני לכלכלת עזה, ולאמצעי היחיד להשיג סחורות שכניסתן דרך המעברים עם ישראל אסורה. בנוסף, משמשות המנהרות להברחות של אמצעי לחימה, מזומנים ואנשים. המנהרות, בין 600 ל-1,000 במספר, נמצאות תחת שליטתו של שלטון חמאס ומספקות לו מקור לגביית מסים ולשליטה על כניסתן של סחורות. עם זאת, המנהרות אינן יכולות להוות פיתרון לתעשייה ברצועה, שכן אי הודאות וחוסר היכולת לצפות העברה מסודרת של אספקת חומרים ומצרכים, הסכנות של סגירת המנהרה או התקפתה, העלויות הגבוהות של ההעברה, הנזק שנגרם לסחורות בנתיב ההעברה, והאיכות הירודה של הסחורות הנרכשות – גורמים לכך שהמנהרות אינן מתאימות לייבוא של חומרי גלם או לייצוא של מוצרים מוגמרים מהמגזר היצרני בעזה. כמו כן, הארגונים הבינלאומיים, העוסקים בשיקומה של רצועת עזה, אינם יכולים לרכוש חומרי בניין וסחורות אחרות דרך המנהרות, שכן בניגוד לשלטון חמאס, הם זקוקים לקבלות עבור המצרכים שהם רוכשים. האו”ם הציע מנגנון לכניסת חומרי בניין דרך המעברים הנשלטים בידי ישראל, אשר יבטיח שאלה יגיעו לידיים הנכונות, אבל עד כה סירבה ישראל ליישמו, והתירה רק כניסה של זכוכית, עץ ואלומיניום החל מסוף חודש דצמבר 2009.בנוסף, המנהרות אינן בטיחותיות: מאז תחילת הסגר נהרגו מעל 110 בני אדם בעת שעבדו במנהרות, לרבות ילדים, כתוצאה מתקיפות אוויריות ותאונות עבודה שגורמות להתמוטטות מנהרות.

6. מדוע גם לאחר “ההתנתקות” ישראל עדיין אחראית על מעבר הסחורות לעזה וממנה?

שליטתה הנמשכת של ישראל על היבטים מרכזיים של החיים ברצועת עזה מטילה עליה חובות. מאז 1967 שולטת ישראלברצועת עזה ובגדה המערבית ככוח כובש. גם אחרי מימושה של תוכנית “ההתנתקות” בספטמבר 2005, במסגרתה פינתה ישראל מרצועת עזה מתקני קבע צבאיים והתנחלויות אזרחיות, מוסיפה ישראל לשלוט באופן מלא במים הטריטוריאליים ובמרחב האווירי של רצועת עזה וכן במעברים היבשתיים בין הרצועה וישראל. בנוסף, מקיימת ישראל שליטה עקיפה אך מהותית במעבר רפיח שבין עזה ומצרים. השליטה הישראלית במעברים בין רצועת עזה והעולם החיצון, בנוסף לשליטתה בהיבטים משמעותיים אחרים של החיים ברצועת עזה, כגון מרשם האוכלוסין ומערכת המיסוי, יוצרות מחויבויות של ישראל לאוכלוסיית הרצועה. לפי עמדת גישה, מחויבויות אלה נובעות מהמשפט ההומניטרי הבינלאומי, בשל היותה של ישראל הכוח הכובש בעזה. גם בית המשפט העליון, הגורס כי דיני הכיבוש אינם חלים על עזה, קבע כי ישראל מוסיפה לשאת בחובות ביחס לתושבי עזה, אשר נובעות, בין היתר, ממצב הלחימה בין ישראל לבין חמושים בעזה, משליטתה הנמשכת של ישראל בגבולותיה של עזה וכן מהתלות החזקה שנוצרה ברצועה בשירותים מטעם ישראל, בעקבות השנים בהן שלטה ישראל ברצועה ישירות, מ-1967 ועד 2005. כך או אחרת – ישראל עודנה נושאת באחריות כלפי רצועת עזה ותושביה לגבי התחומים בהם היא שולטת, ובכלל זאת מעבר של אנשים מעזה ואליה. כמו כן, מוטלות על ישראל חובות מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי לשמור על הסדר הציבורי ולהבטיח את קיומם של חיים תקינים לאוכלוסיה האזרחית. מכאן, ישראל אחראית לדאוג לכך שמדיניותה בנוגע למעברים תאפשר לתושבי הרצועה חיים תקינים.
גם בהסכמים מדיניים התחייבה ישראל לאפשר מעבר אנשים וסחורות בין הרצועה והגדה: בהסכם הביניים, שהינו בעל תוקף משפטי, הגדירה ישראל את עזה והגדה המערבית כיחידהטריטוריאלית אחת, שבתוכה יש לאפשר חופש תנועה לאנשים ולסחורות; בהסכם המעברים, שחתמה ישראל עם הרשות הפלסטינית זמן קצר אחרי “ההתנתקות”, נקבע כי ישראל תאפשר מעבר שיירות של סחורות ואנשים בין רצועת עזה לגדה המערבית, אך הדבר מעולם לא יושם. כתוצאה מכך שותקה ושובשה רוב הפעילות המסחרית ברצועה, והמשבר הכלכלי ממנו סובלים תושביה הולך ומחריף.

7. למה ישראל צריכה להקל על פלסטינים מעזה, כשהם ממשיכים לירות קסאמים ולהחזיק בגלעד שליט?

הסגר ההדוק שמטילה ישראל על רצועת עזה פוגע בכל אחד ואחת מתושבי הרצועה – שלמעלה ממחצית מהם קטינים – ללא כל קשר למעורבותם האישית בפעולות אלימות נגד ישראל. בכך, מהווה הסגר ענישה קולקטיבית, עליה אוסר המשפט הבינלאומי. האיסור על הענשת אזרחים בגין פעולות שלא הם ביצעו מהווה עקרון יסוד במשפט ההומניטרי והוא נותן ביטוי לרצון להבחין בין אלה שמשתתפים בלחימה לבין אזרחים שאינם משתתפים בלחימה, תוך קביעת הגנות מיוחדות על האחרונים. ירי קסאמים לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא פסול ומהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. עם זאת, הוא אינו מצדיק הטלת הגבלות תנועה על כלל האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ברצועת עזה, בגין נסיבות פוליטיות ואחרות שאינן בשליטתה. בדומה, גם החזקתו של גלעד שליט בשבי אינה מצדיקה הטלת מגבלות על כלל התושבים.

     

עוד בפרסומים ומידע

פרסומים
גרפים