ארגון גישה מזהיר את האחראים ברצועת עזה, בראשם ישראל: התשתיות האזרחיות במצב חירום, והזמן הולך ואוזל

יום ג’, 24 בינואר : דו”ח חדש של גישה – יד על השאלטר: מי אחראי למצב התשתיות האזרחיות ברצועת עזה – מציג, לראשונה, תמונה מלאה של מצב תשתיות האנרגיה, המים והתקשורת ברצועה, ועל האחראים לו, ומציג פתרונות מידיים למניעת קריסה, לשיקום ולפיתוח.

כמדי שנה, החורף מספק דוגמאות דרמטיות, ולמרבה הצער טרגיות, למצוקת התשתיות האזרחיות בעזה. מחסור חמור בחשמל הוציא תושבים לרחובות במחאה. חילופי האשמות בין האחראים, לא מסייעים לשינוי, וגם לא דיכוי אלים של ההפגנות. הרי גם בעונות אחרות אין בידי התושבים יותר משמונה שעות חשמל רצופות ביממה, המים בברזים אינם ראויים לשתייה והביוב זורם לים; התקשורת הסלולרית נתקעה בדור 2 וחיבור האינטרנט איטי. רוב תושבי עזה הם צעירים, משכילים שזקוקים להסרת מחסומים כדי להזניק קדימה את הכלכלה, אך נאלצים להתמודד עם אתגרי יומיום של עולם שלישי.

הדו”ח החדש סוקר את תולדות התשתיות בעשורים האחרונים, מונה את חלוקת האחריות למצב הנוכחי בין הגורמים המעורבים ברצועה – ישראל, הרשויות ברמאללה ובעזה, מצרים ונציגי הקהילה הבינלאומית – לכולם השפעה, שמנביעה גם חובות לשתף פעולה כדי לתמוך ולסייע. הפער בין הנחוץ לחיים תקינים לבין המצב הקיים מנוגד לתפישה הפומבית שמציגים בכירים בצמרת הביטחונית והפוליטית, לפיה שיפור תנאי החיים בעזה הוא תנאי ליציבות אזורית. מעגל הקסמים האכזרי, שתחנותיו הן הזנחה והרס, קשיים כלכליים, סבבי לחימה איומים, מתחים פוליטיים, מגבלות קשות על הכנסת ציוד ומומחים, מנציח את מצב התשתיות, אך אינו גזירת גורל.

עובדה אחת מזדקרת מעל לכל: 50 שנות השליטה הישראלית הרצופה ברצועת עזה.  

  • עשרות שנות שהותה הפיזית בשטח, יצרו תלות כמעט מוחלטת של תושבי עזה באספקת אנרגיה, מים ותקשורת מישראל, אך התשתיות ברצועה לא פותחו בהתאם לצרכים; האוכלוסייה גדלה, העולם התקדם. עזה נותרה מאחור. ישראל מנצלת את התלות בה לצרכים פוליטיים. קרה כבר שהפסיקה את אספקת האנרגיה לרצועה. היא מונעת מהאוכלוסייה גישה לטכנולוגיה מתקדמת בתחום התקשורת. פרק נרחב בדו”ח כולל ניתוח משפטי של חלוקת האחריות בין הגורמים הרבים שיכולים להביא לשינוי חיובי. ישראל חייבת לקחת חלק פעיל ומרכזי במהלך כזה.
  • הגבלות התנועה החמורות שישראל מטילה על דרכי הגישה לעזה וממנה בשני העשורים האחרונים, וביתר שאת מאז 2007, עת הטילה סגר על הרצועה, חסמו את פיתוח הכלכלה ואפשרויות לתחזוקת התשתיות וקידומן: נמנעת כניסתם של מומחים ואנשי מקצוע לשקם מתקנים אזרחיים; הגבלות על הכנסת פריטים וציוד שישראל מחשיבה ל”דו-שימושיים” (פריטים אזרחיים שלטעמה עלולים לשמש גם למטרות צבאיות) מכשילות מאמצים לשיקום מתקנים אזרחיים, כמו תחנת הכוח ומאגרי הדלק שלה, שניזוקו בהפצצות אוויריות, ומעכבות פיתוח של אנרגיות חלופיות, ופרויקטים בתחומי המים והסניטציה.

בדו”ח, גישה קורא לישראל לאפשר כניסה של הדרוש לתיקון ולבנייה, לאפשר לכל הגורמים – פלסטיניים ובינלאומיים – לעשות את הנחוץ כדי לשקם את התשתיות, ואף להוביל מהלכים משותפים לשדרוג ועדכון. מעבר לחובה המשפטית והמוסרית של הבטחת חיים תקינים לאוכלוסייה האזרחית, לישראל גם אינטרס ברור: ללא פעולות לשיקום התשתיות, תוצאות ההזנחה עלולות לזלוג לשטחה.

גישה קורא לרשות הפלסטינית, לממשלת חמאס, למצרים ולקהילה הבינלאומית לפעול בתיאום ובשיתוף פעולה כדי להבטיח לתושבי רצועת עזה את תנאי המחייה שמגיעים להם.

תמצית העובדות וההמלצות מתוך “יד על השאלטר”:

אנרגיה: המחסור בחשמל נמשך לפחות 12 שעות ביממה ויכול להגיע עד 20 שעות. גז בישול ודלקים לתעשייה ולרכבים כמעט תמיד חסרים. המחסור משבש את חיי היומיום, פוגע בשירותי בריאות וחינוך, בתחבורה, בסניטציה, בחקלאות ובתעשייה, מכאן שגם בכלכלה ובביטחון האישי. ישראל מוכרת לרצועה 120 מגה-וואט, מצרים 28 מ”וו, בעוד תחנת הכוח הבודדה ברצועה מייצרת בממוצע 60 עד 80 מ”וו. יחד, בימים כתיקונם, זאת בערך מחצית מהצורך היומי (כ-400 מ”וו). דלקים, ובהם הסולר שנדרש לפעילות תחנת הכוח, נכנסים רק מישראל. כמויות גז הבישול שישראל מוכרת לרצועה (כ-160 טון בממוצע יומי ב-2016) עומדות אף הן על כמחצית מהצורך (כ-300 טון).

מים: זורמים בצנרת המיושנת מים מזוהמים, שאספקתם לא סדירה, שאינם ראויים לרוב השימושים ועלולים להוות סכנה בריאותית. לאחרונה עלתה כמות המים שישראל מוכרת לעזה, אך בהיעדר תשתית ברצועה, אינה מגיעה למלוא הנכונות (10 מלמ”ק בשנה). המחסור בחשמל מקשה על שאיבות מים לבתים, על מתקני התפלה קיימים ועל תכנון עתידיים. מחלוקות פנים-פלסטיניות, לצד קשיי מימון, מקשים על שדרוג הטיפול במי השפכים. ישראל מייחסת לפלסטינים אחריות להפסקות בפרויקטים חיוניים, אך במקביל מגבילה ומעכבת מאוד הכנסת חומרים וציוד וכך מתעכבת התקדמות של פרויקטים, בהם גם כאלה שנועד לתיקון נזקי סבב הלחימה האחרון, ב-2014. סכנת ההפצצות מרתיעה גופים בינלאומיים מייזום פרויקטים חדשים.

תקשורת: ישראל מונעת מכשני מיליון תושבי הרצועה גישה לתשתיות תקשורת, כמו אינטרנט מהיר ורשתות דור שלישי. תושבי הרצועה תלויים בישראל באספקת התשתיות ובאישורים להפעלת טכנולוגיות חדשות. למרות בקשת משרד התקשורת הפלסטיני לפני כעשור, ישראל מסרבת להקצות תדרים וממילא חולשת על המרחב האלקטרומגנטי של עזה. תחת רשימת הפריטים ה”דו-שימושיים”, ישראל מגבילה כניסת כל “ציוד תקשורת”, כולל סיבים אופטיים, ראוטרים ומקלטים, ואפילו מכשירי פקס ומדפסות.

בטווח המידי, רשות האנרגיה הפלסטינית בעזה ממליצה לבטל את המס הבלו על הסולר שמייקר את הפעלת תחנת הכוח, לשפר את יכולת הגבייה, לתקן את התשתית הקיימת ולהתאימה לעומסים, להגיע להסכמה מול ישראל על אופן התשלום כמו גם על הגדלת אספקת החשמל באמצעות חיבור הקו שישראל הסכימה על חיבורו (ואמור להוסיף 100 מ”וו). מוסדות שונים שעוסקים בניהול המים והסניטציה, ממליצים להגדיל את אספקת החשמל גם ממצרים כדי לסייע בשאיבה עקבית של מים זורמים לבתים ולהפעלת מתקני טיהור. עוד הם ממליצים על הסדרת מעבר 10 מלמ”ק מים שנתית מישראל.

כל המומחים הדגישו את החשיבות של כניסת מומחים, טכנאים ואנשי צוות לרצועה. עוד הודגש צורך עצום בהקלות על הכנסת חלקי חילוף, מנופים ועוד ציוד, שנדרש לתיקון תחנת הכוח; מכשירי אל-פסק, שנחוצים מאד בעת נפילות מתח, ופאנלים סולאריים. השימוש בתקשורת דיגיטלית הכרחי לפיתוח כלכלי וטכנולוגי, לצמיחת תעשייה מתקדמת, שהפוטנציאל שלה בעזה עצום, לצמצום באבטלה, לייעול עסקים ושירותים ציבוריים. אלה נחוצים במיוחד לנוכח ההגבלות הקשות שמשיתה ישראל על תנועת תושבים לעולם ובעיקר אל החלק השני של הטריטוריה הפלסטינית בגדה המערבית.

בטווח הבינוני והרחוק נחוצים חיבור של תחנת הכוח למקור גז טבעי, מתקן מסיבי להתפלת מי ים, מאגרי מים גדולים, פיתוח רשת החלוקה. ממליצים על מכירה של 30 מלמ”ק נוספים בשנה מישראל ועל יישום התכנית האסטרטגית הקיימת לשיפור רשתות המים והביוב. בהתאם, נדרשת התחייבות ישראלית להימנע מפגיעה במתקני התשתיות החדשים שייבנו והירתמות של מדינות לסיוע לוגיסטי וכלכלי.

לקריאת הדו”ח המלא – כאן.