למה מתכוונים כשקוראים לנתק את התשתיות בעזה?

בימים האחרונים התרבו הקולות הקוראים לפגיעה בתשתיות האזרחיות בעזה. לפני שנסביר מדוע פגיעה כזאת היא הפרה של החוק הבינלאומי, נבהיר באלו תשתיות תלויה רצועת עזה בישראל:

• חשמל: ישראל מוכרת לרשות הפלסטינית 120 מגה וואט, שהם כ-70% מצריכת החשמל בעזה, אולם הם רק כ-50% מאספקת החשמל הנחוצה לה.
• אספקת המים וטיפול בשפכים: הרשות הפלסטינית קונה מישראל 5 מיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה, המהווים כ-5% מצריכת המים של רצועת עזה. בנוסף, פעולות חיוניות במערכת המים והביוב של עזה –  שאיבת מים מהבארות, הובלתן לבתים, שאיבת שפכים והפעלת מתקני טיהור השפכים תלויות כולן באספקת החשמל שרובה מגיע מישראל. הכנסת חלקי חילוף וחומרי בניין בסיסיים, הנחוצים לתיקון ופיתוח תשתיות המים, תלויה באישור מיוחד מישראל.
• תשתיות תקשורת קווית, סלולרית ואינטרנטית: החיבור לאינטרנט ושיחות בינלאומיות מרצועת עזה ומהגדה המערבית מתבצעים דרך תשתיות התקשורת של ישראל. 

רוב התשתיות של עזה נבנו במסגרת השלטון הצבאי הישראלי ששלט ברצועה עד משנת 1967 ועד לשנת 2005. שלטון זה בנה את רשת החשמל והתקשורת של עזה כחלק מרשת משולבת שמחברת את ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה. בשנות ה-90, עם הקמת הרשות הפלסטינית, התשתיות הורחבו, אולם אישורה של ישראל עדיין נחוץ כדי להקצות תדרים סלולריים לעזה, להכניס ציוד ותשתיות מסוימים לשטחים הפלסטיניים ולתקן תקלות שקורות בשטח שנשלט על ידי ישראל.

ישראל עדיין שולטת בהיבטים משמעותיים של החיים ברצועת עזה ובעיקר מעבר של אנשים וסחורות ולכן, לפי החוק הבינלאומי, היא חבה חובות כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה. המשפט הבינלאומי גם מחייב את ישראל לאפשר אספקה של ציוד הומניטרי חיוני – לרבות חשמל ומים – עבור אזרחים בעזה שסובלים מן ההשלכות הקשות של הלחימה.