דו”ח חדש של גישה: “לא מצאנו עילה להתערבות”

ניתוח פסקי דין שנוגעים לסגר על עזה מעלה כי בתי המשפט בישראל מגבים את המדינה בהפרות זכויות אדם

יום א’, 11 בפברואר 2018: מחקר חדש של גישה – “לא מצאנו עילה להתערבות” – מציג ניתוח משפטי של עשרה פסקי דין מרכזיים שנתנו בתי המשפט בעשור האחרון בנוגע לזכויות תושבי רצועת עזה, שחיים תחת סגר.

 התמונה שמצטיירת משורת פסקי הדין עגומה: בתי המשפט מאשררים באופן כמעט עיוור את עמדת ישראל, נמנעים מלקיים דיון באיזון הנדרש בין צרכי הביטחון של ישראל וזכויותיהם האוניברסליות של תושבי הרצועה, ובה בעת מתעלמים ממסגרת הדינים היחידה, המשפט הבינלאומי, שמציעה כלים משפטיים להגנה על זכויות האדם שלהם. בכך, בתי המשפט תורמים לפגיעה קשה בזכויות היסוד של תושבי עזה, ובראשן הזכות לחופש התנועה.

הממצאים העיקריים שעולים מניתוח הפסיקה:

  1. לאורך שנות הסגר נמנע בית המשפט העליון מדיון בחובות שמוטלות על ישראל מכוח המשפט הבינלאומי – דיני כיבוש ודיני זכויות האדם – למרות שכך היה עליו לעשות לנוכח העובדה שישראל עודנה שולטת על היבטים רבים בחייהם של תושבי הרצועה באמצעות שליטתה המקיפה בדרכי הגישה אליה וממנה. למעשה, בית המשפט העליון זיכה את ישראל בפטור כמעט מלא מכל חובה משפטית ביחס לתושבי עזה. נכון להיום, בית המשפט אינו מגן על זכויות היסוד שלהם, גם כאשר מימושן תלוי לחלוטין בישראל.
  2. במקרים הרבים שבהם השופטים “לא מצאו עילה להתערב” במדיניות המגבילה של ישראל, נימקו זאת בכך שמוטלות עליה “רק חובות הומניטריות” כלפי התושבים, כמו החובה להמשיך לספק לעזה חשמל ודלקים (בסיוני 2008), ולא פירטו מה היקפן וכיצד ליישמן. עמימות זו נשמרה במהלך השנים, פרט למקרה יחיד שבו הגנה על זכויות התושבים התאימה לאינטרס המדיני של ישראל, בעתירה שהוגשה נגד החלטת הממשלה להעביר כספים לעובדי הרשות הפלסטינית בעזה, דרך שטח ישראל (הפורום המשפטי למען א”י 2009).
  3. גם כאשר מצאו לנכון לבקר את המדינה, שופטי העליון הסתפקו בהמלצות רפות להקלות, שאינן מחייבות. למשל, כאשר בית המשפט העליון אשרר את “מדיניות הבידול”, שקורעת בין בני משפחות שמתגוררות בעזה ובגדה המערבית, המליצו השופטים לבצע הקלות בנוהל להשתקעות בגדה (המוקד להגנת הפרט 2012), שלא בוצעו עד היום. בעתירות חמדאן (2007) ועזאת (2012) שתקפו את האיסור הגורף על יציאת סטודנטים וסטודנטיות מעזה לצורך לימודים בגדה, המליצו שופטי העליון למדינה להקים “ועדת חריגים”, שלא הוקמה.
  4. חוסר הנכונות להגן על זכויות האדם של תושבי הרצועה נסדק מעט רק כאשר עתירות מנהליות שהוגשו לפי חוק חופש המידע הצליחו לאלץ את ישראל לעגן את התנהלותה בנהלים פומביים, או לפרסם מידע שעד אז הוסתר מעין הציבור (גישה 2009).

בחלוף מעל לעשור למדיניות הכושלת של הסגר על עזה, הגיעה העת שבתי המשפט ישתמשו בסמכותם ויתערבו במדיניות באופן שלא יאפשר לישראל להתנער עוד מאחריותה המשפטית על תושבי הרצועה, ויגנו על זכויות האדם האוניברסליות שלהם.

לקריאת הדו”ח “לא מצאנו עילה להתערבות”, כאן.