עתירת ארגוני זכויות אדם כנגד מדיניות הרחקת פלסטינים לרצועת עזה בהסתמך על מרשם האוכלוסין, בג”ץ 4019/10 המוקד להגנת הפרט ואח’ נ’ מפקד אזור הגדה המערבית
21.4.2013
יחד עם 11 עותרים נוספים, הצטרף ארגון ‘גישה’ לעתירה עקרונית שהוגשה ביום 15.3.2010 על ידי המוקד להגנת הפרט כנגד מדיניותם של המשיבים להרחיק פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה תוך הסתמכות על העתק מרשם האוכלוסין אשר “הוקפא” על ידי ישראל ולא עודכן מאז סוף שנת 2000.
מאז אירועי אוקטובר 2000, מדינת ישראל מונעת שינויים במרשם האוכלוסין הפלסטיני באמצעות סירוב לעדכן את השינויים בהעתק המרשם המצוי בידה. “הקפאתו” של העתק המרשם היא כלי רב עוצמה כיוון שגורמי הצבא בגדה המערבית – במחסומים, במעברי הגבול וכו’ – מונחים להסתמך אך ורק על העתק המרשם הישראלי. כתוצאה מכך, פלסטינים רבים שהגיעו מהרצועה והקימו את ביתם בגדה, מצאו עצמם מעוכבים במחסומים וניצבים מול חסמים בירוקרטיים שנבעו מהרישום של כתובתם בהעתק המרשם שבידי ישראל – רישום אשר אינו משקף את המציאות. אסירים ועצורים שוחררו לרצועה על בסיס רישום זה, ומי שהגיע לביקור ברצועה מצא עצמו פעמים רבות לכוד בה ללא אפשרות לחזור לביתו. בעקבות הקפאת העתק המרשם בצד הישראלי, לפתע אלפי פלסטינים תושבי הגדה מצאו את עצמם מוכרזים כ”שוהים בלתי חוקיים” אשר סכנת גירוש מרחפת מעליהם. במהלך הזמן, מתוך הכרה מסוימת במצב הקפקאי שנוצר, בבג”ץ 6685/09 קהוג’י נ’ מדינת ישראל, התרככה עמדת המדינה אשר הודיעה בתגובתה כי מדיניותה מעתה היא שלא להרחיק לעזה פלסטינים המתגוררים בגדה ושמענם הרשום בעזה. וזאת בתנאי שאלו עברו לגדה המערבית עד לשנת 2000, ואין בעניינם חומר ביטחוני שלילי.
הסעד המידי שנתבקש בעתירה הוא להורות למדינה לחדול לאלתר מלהרחיק תושבים מביתם שבגדה אל רצועות עזה. כמו כן נתבקש לחייב את ישראל לעדכן את העתק המרשם שבידה בהתאם למציאות שבשטח. במישור החוקתי, הטענות שהועלו בעתירה נגד התנהלות המדינה נוגעות לפגיעה החמורה בזכויות אדם ובראשן הזכות לחיי משפחה. בנוסף לכך, נטען כי ההחלטה לגרש פלסטינים החיים מזה שנים בגדה, מנוגדת לאיסור החמור במשפט הבינלאומי ההומניטרי על העברה בכפייה של אוכלוסייה בשטח כבוש. במישור המינהלי נטען כי מתקיימים פגמים מהותיים בטענה על הצורך הפתאומי בהיתר שהייה לפלסטינים תושבי הגדה אשר מענם רשום בעזה, וזאת כיוון חובה המדינה מוחלת באופן רטרואקטיבי על אלפי אנשים שפעלו כדין וכי עמדה זו נגועה באפליה פסולה ביחס לתושבי הגדה הישראלים אשר לא נדרשים לשאת שום היתר. עוד נטען כי העברת האוכלוסייה האזרחית בהסתמך על מרשם האוכלוסין אשר לא מהווה יותר מ”ראיה לכאורה”, היא פסולה מעיקרה.
העתירה נדונה בתחילה במאוחד עם בג”ץ 2088/10 המוקד להגנת הפרט ואח’ נ’ מפקד אזור הגדה המערבית – עתירה המופנית כנגד חוקיותו של “נוהל טיפול בבקשות השתקעות תושבי רצועת עזה באיו”ש” המגביל את מעברם של פלסטינים מעזה לגדה רק למקרים הומניטריים חריגים, אך לאחר שבחן את טענות הצדדים, החליט בית המשפט לדון בנפרד בשתי העתירות. בפסק הדין החלקי שניתן בצמוד להחלטה בבג”ץ 2088/10 ביום 24.5.2012, בית המשפט נעתר לבקשת העותרים והוציא צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא יחילו את מדיניות אי הגירוש שעליה התחייבו בבג”ץ קהוג’י כלפי פלסטינים אשר נכנסו לגדה טרם פרוץ מהומות אוקטובר 2000 גם על פלסטינים אשר נכנסו לגדה עד ליום סיום הממשל הצבאי ברצועת עזה שבא לקצו בעקבות תכנית ההתנתקות. משהסכימו המשיבים שלא להרחיק מעתה והלאה גם תושבים אשר נכנסו אל הגדה עד שנת 2005, ומאחר שבית המשפט לא מצא לנכון להיענות לסעד הנוסף שנתבקש בעתירה ולחייב את המדינה לתקן את הרישום במרשם האוכלוסין, העתירה נמחקה תוך שמירת טענות העותרים כאמור בפסק הדין מיום 21.4.2013.
