פסק דין בנושא אספקת הדלק לעזה, בג”ץ 5841/06 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח’ נ’ שר הביטחון ואח’
13.03.2007
לקריאת פסק הדין לחצו כאן
מעט רקע:
ביולי 2006, במהלך פעולות הלחימה שניהלה מדינת ישראל ברצועת עזה, הגישו האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת גישה-המרכז לשמירה על הזכות לנוע, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט, בצלם והוועד נגד עינויים, עתירה לבג”צ נגד שר הביטחון ומתאם פעולות הצבא בשטחים, בדרישה לחדש באופן מיידי ובאופן סדיר ומספק את אספקת הדלק לרצועת עזה, לרבות לצורך מתן מענה לצרכים הומניטאריים חיוניים ושוטפים של האוכלוסייה האזרחית. בעתירה גם דרשו הארגונים משר הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים שהמעברים לרצועת עזה יפתחו לאספקה סדירה ומספקת של מזון, תרופות, ציוד הומניטארי ורפואי, חלקי חילוף, ובכלל זה חלקי חילוף לצינורות ולגנראטורים, ומוצרים חיוניים נוספים הנחוצים לאוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה.
במהלך פעולות הלחימה ברצועה הפציץ חיל האוויר הישראלי את תחנת השנאים ברצועה, שמספקת 43% מאספקת החשמל לרצועה וכן שלושה גשרים, ביניהם גשר בכביש הראשי בין העיר עזה לחאן יונס. עוד בטרם החל המבצע הצבאי, ובעקבות ההיתקלות שאירעה בכרם שלום וחטיפת החייל גלעד שליט, סגר הצבא את כל המעברים בין רצועת עזה לעולם החיצון, ואסר על כניסת ויציאת בני אדם, סחורות, ציוד רפואי, תרופות ומזון. כן סגרה מדינת ישראל את צינור אספקת הדלק היחידי לרצועת עזה שנמצא בנחל עוז. בעתירה נטען, כי הפגיעה בתשתיות האזרחיות; השיבושים באספקת דלק וציוד; סגירת המעברים בפני מעבר סדיר ושוטף של מזון ותרופות, ותוצאותיהן המצטברות של כל אלה, מהוות הפרה ברורה של חובות ישראל על פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי ודיני זכויות האדם, אינן עומדות בכל מבחן של מידתיות והן בלתי חוקיות.
ב- 13 ליולי 2006 הגישה המדינה את תשובתה לבג”צ וטענה, כי “מדינת ישראל מאפשרת אספקה סבירה של דלק, מזון ותרופות לתושבי רצועת עזה. מדינת, זאת בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית”. עוד נטען, כי שאלת מועדי פתיחת המעברים, היקפם וכיו”ב הינה סוגיה מדינית-ביטחונית מובהקת, שבג”צ, על-פי שיקול דעתו, אינו נוהג להידרש אליהן, במיוחד על רקע פעולות הלחימה המתרחשות ברצועת עזה. בנוסף, טענה פרקליטות המדינה, שפעולות המדינה בעניין נושא העתירה הינן ראויות, סבירות ומידתיות, וכי ההחלטות בעניין מועדי העברת האספקה ואופייה מקורן בשיקולי ביטחון מובהקים, והן נועדו לממש את חובתה של המדינה להגן על שלומם של אזרחיה ותושביה.
העתירה נידונה באמצע יולי 2006 בפני הנשיא (דאז) ברק והשופטים ביניש וריבלין, ובסוף הדיון לא ניתנה כל החלטה . כחודש לאחר מכן הגישו העותרים בקשה למתן סעד בעתירה, וזאת בעקבות המצב המדרדר ברצועה, כתוצאה ישירה של פעולות כוחות הביטחון, שהמשיכו למנוע מעבר סדיר של ציוד הומניטארי לעזה.
בתגובה לכך שבה המדינה על טענותיה, לפיהן מדיניותה הכללית של הממשלה היתה ועודנה, כי יש להותיר את המעברים פתוחים כל עוד הנסיבות הביטחוניות מאפשרות זאת.
דיון בעתירה נקבע ליום 25.2.2007. בהודעה שהגישו העותרים לקראת הדיון, נטען, כי מאז הגשת הודעת העדכון האחרונה, חל שיפור מה באפשרותם של ארגונים בינלאומיים להכניס סחורות, אשר מוגדרות על ידי המשיבים כחיוניות, כגון מוצרי מזון, דלק ותרופות. שיפור זה התאפשר לאור הגדלת מספר הימים בהם פתוח מעבר קרני ומעבר נחל עוז. אולם, טוענים העותרים, בגידול זה אין די. שכן, עדיין מוטלות הגבלות קשות על הכנסת חומרי גלם לתוך רצועת עזה, וזאת על רקע הפעילות המצומצמת והלא-מספיקה של מעבר קרני, דרכו מועברות הסחורות. “גם בימים בהם פתוח מעבר קרני, הוא נפתח באופן חלקי בלבד, לפחות ממחצית שעות העבודה הרגילות, תוך הגבלות על השימוש במסלולים, ובכך לא ניתן להכניס מספיק סחורות לתוך הרצועה”, נטען.
בתגובה, טענה המדינה כי היא מאפשר רמה סבירה של אספקה וכי אין היא מחויבת לאפשר יותר.
ביום 25.2.2007 דחה בית המשפט את העתירה.
בתגובה, מסרו עמותת גישה והאגודה לזכויות האזרח, כי הן רואות בדאגה רבה את פסק דינו של בג”צ.
לדברי העמותות, במועד הדיון הסתמך בית המשפט על “נתונים” שהוצגו על ידי המדינה בעל פה, לפיהם הצבא עושה די לאפשר אספקה כזאת, מבלי שנתנונים נמסרו לעותרים מראש וגם לאחר מכן, וזאת בניגוד לכללי הדיון בבג”צ ולכללי הצדק הטבעיים.
העמותות הדגישו, כי המצב ההומניטארי בעזה מוסיף להיות קשה.
לקריאת פסק הדין לחצו כאן
