בעקבות עתירת גישה הורה בית המשפט לישראל להתיר לאם לארבעה לשוב מירדן לביתה שברצועה

3 בספטמבר, 2020. ת’ יצאה מרצועת עזה דרך מחסום ארז וגשר אלנבי בראשית חודש מרץ 2020 כדי לבקר בירדן את אמה החולה. ביום 16.4 הלכה האם לעולמה. בין לבין התפרצה מגפת הקורונה והגבולות ננעלו. ת’ ביקשה לחזור בהקדם האפשרי לארבעת ילדיה, הצעירה שבהם בת שנתיים.

אלא שבמהלך חודש מאי הפסיקה הרשות הפלסטינית את התיאום עם ישראל, בשל כוונתה לספח רשמית שטחים בגדה. משכך, פנתה העותרת ישירות לשגרירות הפלסטינית בעמאן, שבירדן, שם נמסר לה כי הכניסה דרך מעבר אלנבי אפשרית רק עבור תושבי הגדה, ושלכן לא תוכל לשוב לביתה ולילדיה הקטינים אלא אם תתואם כניסתה לעזה מול הרשויות הישראליות.

ביום 11.8 פנינו למת”ק עזה בשם ת’, וביקשנו כי מעברה יוסדר בדחיפות, כדי שתוכל להתאחד עם ילדיה. לאחר שחלפו שבועיים מבלי שמת”ק עזה התייחס לפנייתנו, ביום 26.8 הגשנו עתירה ובקשה לקיום דיון דחוף.

ביום 1.9 הגישה המדינה תגובתה לעתירה, בה נמסר לראשונה כי בקשת העותרת לשוב לביתה ולילדיה מסורבת. לעמדת המדינה, החלטת הרשות הפלסטינית להפסיק מיוזמתה את התיאום עם מת”ק עזה, מצדיקה את סירוב הבקשה, שכן “…פעולה בניגוד אליה עשויה להיות בעלות השלכות במישור היחסים הבילטראליים עם הרשות”. עוד טענה המדינה כי לא ניתן להנפיק היתר בשל העובדה שהרשות הפלסטינית לא מפעילה עוד שירות הסעות (“שאטל”) בין גשר אלנבי למעבר ארז, וכן, כי בהעדר תיאום לא ניתן להבטיח כי העותרת תורשה להיכנס לרצועה.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.9 טענו כי טענות המדינה אינן מבוססות וכי אין דוגמה למקרה שבו סירבו הרשויות ברצועה להכניס תושבים לתחומה. במקרים קודמים התבצעה הנסיעה למעבר ארז באמצעות מונית, שפרטיה הועברו מראש למדינה. עוד חזרנו על טענתנו בעתירה, כי הפסקת התיאום אינה פוטרת את ישראל מחובתה לאפשר תנועת פלסטינים וכי מכוח שליטתה הבלעדית על המעברים היא מחויבת להמשיך ולבחון בקשות להיתרים.

בית המשפט קיבל את עמדתנו, ובפסק הדין קבע כי העותרת תוכל לשוב לביתה לאחר שתסדיר את נסיעתה מגשר אלנבי באופן שיניח את דעת המשיבים. ביום 10.9 שבה ת’ לרצועת עזה. בית המשפט נענה לבקשתנו ופסק לטובתנו 5,000 שקל הוצאות משפט.