בעקבות עתירה: ישראל התירה לפלסטינית מהגדה המערבית ולבתה לשוב לביתן דרך מעבר אלנבי
17 במרץ, 2020. ר’ נולדה בשנת 1983 בגדה המערבית שם היא גדלה ושם רשומה כתובתה. בשנת 1999 נישאה לתושב פלסטיני המתגורר בעזה ועברה להתגורר עימו שם. במהלך השנים נולדו לבני הזוג שישה ילדים, הצעירה ביותר בת ארבע, שכתובתה רשומה אף היא בגדה.
ר’ סבלה מאלימות מצד בן זוגה ולכן ביקשה לעזוב את הרצועה. לשם כך הגישה בקשות להיתר למת”ק עזה בספטמבר ונובמבר 2019. אף אחת מהבקשות לא נענתה. כשהפך מצבה קשה מנשוא, החליטה ר’ לעזוב את הרצועה באמצעות מעבר רפיח על אף הקשיים המשמעותיים הכרוכים בכך. ביום 31.12.2019 הגיעו ר’ ובתה למעבר אלנבי וביקשו להיכנס לגדה. על אף שכתובתן רשומה בגדה וישראל מחויבת להכניסן, נמסר לר’ שבקשתה מסורבת ללא כל נימוק. פניות גישה לגורמי הצבא לא הועילו וישראל המשיכה למנוע את חזרתה של ר’ לביתה.
בזמן שהמתינה בירדן, התפרץ נגיף הקורונה ומצוקתה של ר’ גברה. בעתירה שהגשנו בשמה ביום 17.3.20 טענו כי מניעת כניסתה של העותרת מפרה את זכותו של תושב פלסטיני שכתובתו רשומה בגדה המערבית לשוב ולהתגורר בגדה. גם המשיבים מכירים בזכות זו ועל כן קבעו קריטריון מפורש ונוהל מיוחד המאפשר את מימושה. סירוב המשיבים לאפשר את כניסתה חזרה של העותרת לגדה מהווה הפרה בוטה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, המהווה חלק מהמשפט הבינלאומי המינהגי, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש. עוד טענו כי החלטת המשיבים אינה סבירה ואינה מידתית שכן היא מתעלמת לחלוטין מהנסיבות הקשות של המקרה המתואר בעתירה.
ביום 22.3.2020 הודיעו המשיבים כי לא ימנעו את כניסת העותרת, אך בשל סגירת השערים על ידי ירדן על רקע מגפת הקורונה, היא לא תוכל להיכנס בעת הזו. לטענת המדינה, ההחלטה להתיר את כניסתה של העותרת התקבלה כבר ביום 12.3.2020, אלא שהמשיבים לא טרחו ליידע את העותרת כשעוד ניתן היה לצאת מירדן. המשיבים ביקשו למחוק את העתירה, אך התנגדנו מחשש כי הם ישובו וימנעו את כניסתה כשתאפשר ירדן מעבר בגשר אלנבי. העותרת ובתה חיכו בירדן עד שירדן איפשרה לתושבי גדה לחזור לביתם, בתיאום עם הרשות הפלסטינית. ביום 5.5.2020, לאחר מאמצים רבים, הן הצליחו להכנס לגדה המערבית דרך גשר אלנבי ולהתאחד עם משפחתה של העותרת.
לבקשתנו, העתירה נמחקה ובית המשפט הורה למדינה לשלם לעותרת 5000 ₪ בגין הוצאות משפט.
