כל יום החיים מתחילים מחדש

אעתדאל אלשיך, בת 54, אמא לתשעה. היא, בעלה, ג'אבר, 55, וחמשת בניהם, עובדים בדיג. ארבע בנות המשפחה, בוגרות אוניברסיטה, מובטלות, כמו כמעט כל הצעירות, ורוב הצעירים, בוגרי ובוגרות האקדמיה בעזה. המשפחה מתגוררת באזור אלסוארחה, הסמוך לים. בבעלותה סירת משוטים קטנה, שמשמשת לפרנסתם כבר יותר משלושים שנה. חלק מהבנים עובדים עם האב על הסירה, הבוגרים צוללים כדי לדוג.

משפחת אלשיך. צילום: אסמאא ח’אלידי

אעתדאל יוצאת כל יום עם שחר, עם בן זוגה ובניה, לנמל. תחילה הם מלקטים את הדגים שנלכדו ברשתות במהלך הלילה ופורסים אותן מחדש. שלושים שנה היא יושבת באותו מקום בנמל, ומחכה למשפחתה שתשוב מהים, כדי לעזור בהורדת הציוד ובחילוץ הדגים מהרשתות וסידורן לקראת עוד יום עבודה. "אף אחד לא יודע לשלוף סרטנים חיים כמוני," היא אומרת בחיוך. אחר כך היא ממשיכה לשוק, למכור את התוצרת שעלתה מהים.

"מקום האשה במרחב הציבורי," היא אומרת. "אני לא היחידה בעזה שמתפרנסת. הרבה נשים עומדות בכוחות עצמן, למרות התנאים הקשים".

בנה הבכור מוהנד, בן 32, נשוי ואב לארבעה, עובד בדיג מילדות. רוב הצעירים בעזה לא מצליחים למצוא עבודה, הוא אומר, לכן, בין היתר, ויתר מראש על לימודים גבוהים ועל חיפוש עבודה בתחום אחר. אחיו, מוחמד, בן 28, אומר שאם תזדמן לו עבודה אחרת, או עמדה לרשותו תמיכה ביוזמה עסקית, היה עוזב את הדיג. "זה מקצוע קשה ומסוכן," מודה מוהנד.

משפחת אלשיך בכניסה לביתם. צילום: אסמאא ח’אלידי

הסירה שבבעלותם ישנה וקטנה, ולכן לא בטיחותית. כשנושבות רוחות חזקות או כשהים סוער, הם לא יכולים לצאת בה לים. "אם היתה לנו סירה עם מנוע," מסביר אח שלישי, מפלח בן ה-26, "היינו יכולים גם להיכנס לים כמעט בכל יום ובוודאי להרחיק מעבר לשלושה-ארבע מיל שאנחנו יוצאים אליהם עכשיו. זה הבדל משמעותי מבחינת כמויות וסוג הדגה". מוחמד מסביר שגם סוג הרשתות שברשותם מגביל אותם. בבעלותם רק שני סוגי רשתות, לסרדינים ולסרטנים.

פרנסת המשפחה כולה תלויה במה שנתפס באותו היום. בבוקר שבו נפגשו עם רכז השטח של "גישה", למשל, הם צדו רק סרטנים, ברווח שמספיק בקושי למצרכי המזון הנדרשים למשפחה באותו יום. "אין אפשרות לחשוב על המחר," אומר מוהנד. אם ישראל מחליטה להגביל עוד את "מרחב הדיג" שהיא אוכפת או לאסור על דייגים את היציאה לים, המשמעות בשביל המשפחה היא ימים בלי אוכל ובלי יכולת לקנות צרכים בסיסיים. במהלך שנת 2020 לבדה, חסמה ישראל את הגישה לים פעמיים כצעדי ענישה קולקטיביים, ב-24 בפברואר למשך יומיים וב-16 באוגוסט ל-16 יום.

מוהנד ומוחמד בתוך הים בעזה. צילום: אסמאא ח’אלידי

מוהנד ומוחמד דגים בצלילה. שניהם מדברים על קשיים בשל המחסור בציוד צלילה, בחליפות ובסנפירים. "הציוד שלנו ישן", אומר מוחמד, "ובגלל שישראל מונעת כניסה של ציוד צלילה, מה שכבר יש בשוק יקר במיוחד." בגדי הצלילה שברשותם תוקנו כבר כמה פעמים, באלתורים מפלסטיק. "אם יכולנו להניח יד על עוד ביגוד," הוא אומר, "גם האחים שלי יכלו לצלול איתנו, ואז כמובן שהיינו יכולים לתפוס כמויות יותר גדולות". דוד שלהם גם הוא דייג, אבל הסירה שלו זקוקה לתיקון. הפיברגלס, שמשמש לתיקון סירות, מוגדר על ידי ישראל כפריט "דו-שימושי" ולכן היא כמעט ולא מאשרת את כניסתו, כך שסירת הדוד מושבתת והוא נאלץ לחלוק איתם את סירתם הקטנה.

אעתידאל לשה בצק. צילום: אסמאא ח’אלידי

למרות כל האתגרים, אעתדאל אלשיך אומרת שהיא קמה בכל בוקר "גאה בעצמי ובמשפחתי. ילדיי נהנים מהשתתפותי בעבודה, ולי חשוב שהם סומכים עליי". היא מודעת לכך שלרבים מדי ברצועה אין אפילו את מקור הפרנסה הבלתי יציב שיש למשפחתה.

בדרך חזרה הביתה. צילום: אסמאא ח’אלידי

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *