האו"ם צדק

רחוב מסחרי בעזה סגור בשל החשש מקורונה. צילום: הוועד הבינלאומי של הצלב האדום

מוחמד עזאיזה

ביום שני, 24 באוגוסט, הודיעו הרשויות בעזה על מקרי הדבקה ראשונים בקורונה בקהילה. מאז, תושבי הרצועה חיים גם תחת סגר פנימי. רוב העסקים והמוסדות סגורים, אין תנועה בין המחוזות, וחלק מהשכונות מבודדות. הכל כדי לנטר את ההתפשטות.

קרה מה שהזהירו מפניו. ההתפרצות מעמתת אותנו עם המציאות הקשה ברצועה. כולנו מודעים למצב של מערכת הבריאות פה, כולנו עוקבים אחר מספר מכונות ההנשמה הפנויות, אחר מספר הבדיקות ואחר תוצאותיהן. כולנו מודעים גם למצב הכלכלי הקשה שבו הגענו למשבר הזה ולמצב התשתיות הרעוע ברצועה.

באמצע אוגוסט, כשישראל שוב סגרה את הגישה לים לשבועיים, היא הדפה באלימות אל החוף אלפים התלויים בדיג לפרנסתם. כשאין דיג, אין מה לאכול. אחד הדייגים, אב לארבעה, מפרנס יחיד, העז להיאבק בהחלטה. "יצאתי לים, עד מייל וחצי מהחוף, למרות שהיד שלי שבורה מפגיעה של חיל הים הישראלי", סיפר לי, "כדי שאוכל להאכיל את משפחתי. הרגשתי כאילו אני מנסה לגנוב משהו".

תחנת הכוח הושבתה כי ישראל מנעה כניסת דלקים לרצועה. אספקת החשמל צנחה בדיוק כשהיו ימים ולילות חמים מאוד. "כל הלילה שטפתי את הפנים של הילדים", סיפר לי אותו דיג, שמתגורר עם משפחתו ליד החוף. "הם ישנים ליד הדלת, מקווים לקצת רוח". בשבוע שעבר תחנת הכוח חזרה לפעול, וכעת יש חשמל במשך שמונה שעות, שאחריהן שמונה שעות נתק. זה לא מספיק.

ואנחנו רק בתחילת סיוט הקורונה. השכן מוסטפא, בן 35, עובד כנהג. הוא גר בשכירות עם ארבעת ילדיו. אין לו כסף כדי לקנות גז בישול. גם אין לו כסף לכלכל את משפחתו, בוודאי לא כסף לדמי השכירות.

עזה בסגר פנימי, והכל עוקבים אחר נתוני הקורונה. וצריך גם להאכיל את הילדים ולשרוד בלי חשמל, תחת גזירות ישראליות

לנו, תושבי עזה, אין יכולת השפעה ואין לנו שליטה על גורלנו. אנחנו כלי משחק, שמוזזים בהתאם לשיקולי מדיניות. אני שואל את עצמי לא פעם, ואני בטוח שרבים מתושבי רצועת עזה שואלים גם הם: מה עוד עלינו לעשות כדי שהעולם יבין את חומרת המצוקה הנכפית עלינו.

70% מאתנו הם צעירים מתחת לגיל 30. מאות, אם לא אלפים, מתושבי הרצועה עזבו למדינות אחרות כדי להשאיר את הסבל מאחור. היו ביניהם כאלה שהגיעו אל יעדיהם, אחדים קיפחו את חייהם בדרך. והיו גם כאלה שבחרו לסיים את חייהם. דמיינו מה עבר על אותם אנשים, שהגיעו למצב שבו המוות קל מההתמודדות עם מה שיש לחיים כאן להציע.

וכשקמו הצעירים למחות על חוסר התוחלת, נחשפנו למראות של ההפגנות ליד הגדר, כשעשרות איבדו את חייהם מירי של צלפים ישראלים. קם כאן דור, שאינו יודע חירות מהי. הצעירים הללו מרגישים שהם לא נחשבים די אנושיים כדי שיכובדו זכויות האדם שלהם, זכויות המגיעות לכולנו.

זה שנים, וביתר שאת ב–13 השנים האחרונות, ישראל מתנהלת באותו אופן אלים ומדכא מול תושבי הרצועה, בעודה חותרת לסיפוח שטחים בגדה המערבית, בין היתר באמצעות הפרדה של רצועת עזה מהגדה. כל סבב לחימה, כל התנקשות, כל הסלמה — קיראו לזה איך שתרצו — משאירים מאחור מוות, הרס וסבל, ואת אותה השאלה ביחס לעתיד.

הכל גלוי. כולם מכירים את הנתונים והמספרים. נתוני האבטלה ידועים, וגם שיעור העוני. ואין זה סוד, שאנחנו מאבדים תקווה. בלי שיוסר הסגר, בלי שיתאפשר לאנשים לצאת מהרצועה כדי לסחור, ללמוד ולנהל חיי משפחה; כדי לתקן את התשתיות ולאפשר חיים, אנחנו נידונים להמשיך להידרדר.

ההסלמה האחרונה שככה בעקבות התערבות של קטאר, אבל ברור שזאת רק דחייה של סבב האלימות הבא. הרי דבר לא השתנה. וכעת נוסף משבר עולמי, בריאותי וכלכלי, שמתיש גם מדינות מבוססות. כך שבעוד שבמדינות העולם נאבקים כדי לשגשג, בעזה אנחנו אמורים להסתפק בהישרדות.

נזכרנו שוב בדו"ח של האו"ם, שביקש לגייס את בעלי הכוח והיכולת בעולם, כאשר צפה כי בלא שינויים משמעותיים עזה לא תהיה ראויה למגורים בשנת 2020. ובכן, הצפי הזה התגשם.

מוחמד עזאיזה הוא רכז השטח של גישה

פורסם לראשונה ב"הארץ"

פורסם בקטגוריה Uncategorized, זכויות אדם, מדיניות הבידול, פיתוח כלכלי, תשתיות בעזה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *