בעזה יודעים את האמת: ישראל מעולם לא עזבה את הרצועה

בנמל עזה. צילום: אדוארדו סוטרס חליל

מאת אמיר רותם

על רקע עוד סיבוב של הסלמה, שבה ישראל מגיבה להפרחת בלוני תבערה בתקיפה מהאוויר ומהיבשה בעודה מטילה על האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה שורה של צעדי ענישה קולקטיבית, מציינים בימים אלה 15 שנים ליישום תוכנית ההתנתקות. ישראל פינתה את כל ההתנחלויות ואת המחנות הצבאיים מרצועת עזה, ונטעה אצל רבים אשליה שבכך סיימה את הכיבוש ואיתו את אחריותה כלפי תושבי הרצועה. אלא שישראל לא סיימה את הכיבוש. היא ממשיכה לשלוט בהיבטים מרחיקי לכת של החיים ברצועה, ומתנערת מהאחריות המשתמעת מכך. לשיטתה, בראה לעצמה את הטוב בעולמות: שליטה בלי אחריות, ורישוי לתקוף בכוח "יישות עוינת" בלי שתידרש לתת דין וחשבון על מחויבותה להגן על אוכלוסייה כבושה.

הגבלות התנועה שמטילה ישראל לא פעם מוצגות כהכרח ביטחוני, אך בפועל מקדמות יעדים מדיניים, שמטרתם להותיר בידה כמה שיותר שטח, ובו כמה שפחות פלסטינים. בידוד הרצועה והפרדתה מחלקו השני של השטח הפלסטיני, בגדה המערבית, הוא אמצעי מרכזי להשגת מטרה זו, ובדרך, לטרפד כל סיכוי להגדרה עצמית פלסטינית. הסכסוך הפנים-פלסטיני, בין הרשות לחמאס, שקיבל ממשות בחלוקת הממשל המקומי לשני האזורים, רק משרת את המטרות הישראליות שעוד קדמו לו, והניעו את יוזמי תוכנית ההתנתקות.

15 שנים אחרי יישום התוכנית העולם כולו תחת עננת האי-ודאות שהביאה התפשטות נגיף הקורונה. הגבלות על תנועה הן מציאות של רבים, מצוקה כלכלית ואבטלה מאיימות על חברות רבות. תושבי הרצועה, שבידודם מנע עד כה התפשטות קהילתית של הנגיף, מגיעים אל המשבר העולמי במצב קשה, כלכלית, תשתיתית, בעיקר כתוצאה מהמדיניות של ישראל מאז ההתנתקות, אך גם זאת שקדמה לה. הכבדת הסגר, בקיץ 2007, שבע השנים שבאו אחר כך, בהן מנעה ישראל לגמרי מסחר של עזה עם השווקים המידיים שלה בגדה ובישראל, והגבלות קשות שמשיתה ישראל עד היום על תנועה, בהן איסור על יציאה לצורך עבודה, דרדרו את תנאי המחייה וחנקו את הכלכלה.

ישראל מוסיפה למנוע יציאה וכניסה לעזה מהים ומהאוויר, ושולטת במעברים המאפשרים תנועה בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית. ישראל סורקת את כל הסחורה שמבקשים להכניס לעזה, דורשת לדעת לאיזו מטרה נועדה, מי נמעניה ומי המממנים, ורק אישורה יאפשר את כניסתה. ישראל מחליטה גם מה מתוצרת עזה יימכר, כמה, היכן ומתי. ישראל מחליטה כמה חשמל תמכור לרצועה, שהוא רוב החשמל שעומד לרשות התושבים. וישראל משתמשת במערך ההיתרים שלה גם כמנגנון של ענישה, בין היתר כשהיא מונעת שרירותית כניסה של פריטים חיוניים לתושבים. בתמצות: ישראל העבירה ברוב טקס את המפתחות לידי הפלסטינים, אך מונעת מהם את האמצעים לנהל חיים תקינים בעצמם.

משבר הקורונה עוד משמש להידוק הסגר. וכפי שאי אפשר לטעון שהמאמץ של ישראל למנוע תנועת פלסטינים משרת צרכי ביטחון, כך גם הטענה לצרכי בריאות היא צינית ואכזרית. פרקליטים מטעם המדינה מעמידים מאבקים משפטיים עזים נגד יציאתו של חולה לב מעזה לטיפול בירדן, נגד חזרת אקדמאי למשפחתו הממתינה חודשים ברצועה, נגד חזרתם של עשרות תושבים הלכודים בירדן ומשוועים לשוב לביתם שבעזה, נגד רצונה של אישה להיפרד מאביה הגוסס בגדה המערבית, נגד שובה של אם חולת סרטן אל ילדיה הפעוטים, והרבה יותר מדי אחרים.

מאז יישום תוכנית ההתנתקות אין לפלסטינים תושבי רצועת עזה מעמד משפטי ברור בישראל. עם זאת, תנאי חייהם והאפשרות לממש את זכויותיהם הבסיסיות עוד תלויים בישראל. כל בקשה לנוע, דינה אי-ודאות. ארגון גישה קם לפני 15 כדי להעניק שירות משפטי, כדי לתבוע מישראל לעמוד בחובותיה המשפטית והמוסריות, כדי להגן על זכויות אדם אוניברסליות. במהלך השנים ישראל נסוגה בה מכמה היבטים של מדיניות הסגר, חלקם משמעותיים, בלא מעט מקרים בגלל פעולות משפטיות וציבוריות של גישה, אך מהותו ומחיריו הקשים של הסגר נותרו על כנם. ובימים אלה הסגר עוד מיושם באגרסיביות, באופן גורף, המכוון לפגוע באוכלוסייה האזרחית. 15 שנים לאחר המעשה, מותר להשכיב לישון את מיתוס ההסברה כאילו "עזבנו את עזה", ולהתחיל לתקן את הנזק והכאב שנגרמים מדי יום בגלל שלא זה מה שקרה.

אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון זכויות האדם גישה

פורסם לראשונה בשיחה מקומית​

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *