אדם (בן 3.5) נגד מדינת ישראל

כאותר ואדם חמו

מאת תניה הרי

אדם חמו היה רק בן שלוש וחצי כשהוגשה עתירה בשמו לבית המשפט העליון. העתירה ביקשה מבית המשפט להתיר לו לעבור מרצועת עזה לגדה המערבית עם אמו וארבעת אחיו הגדולים. אמו ואחיו רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני, שישראל שולטת בו, כ"תושבי הגדה המערבית". על פי הקריטריונים של ישראל למעבר, הם זכאים לבקש לעבור לגדה, אך אדם היה רשום כ"תושב עזה".

53 שנה לכיבוש, 27 מאז אוסלו, ו–15 מאז ההתנתקות מעזה, ועדיין ישראל מחזיקה בלעדית בכוח להחליט מי נחשב לתושב עזה ומי לתושב הגדה. תושבי עזה עדיין זקוקים לאישור מישראל כדי להתגורר בגדה, ובלעדיו הם נחשבים ל"שוהים בלתי חוקיים" שם — אפילו ילדים בני שלוש.

השליטה המתמשכת של ישראל במרשם האוכלוסין הפלסטיני ועל תנועה מעניקה לה כוח לקבוע את גורל מיליוני הפלסטינים החיים בגדה וברצועה — בכל התחומים, מהפעוטים ביותר ועד הנרחבים ביותר. היכולת לנוע משפיעה בכל התחומים: את מי מותר לאהוב, איפה לגור, אילו מצרכים יגיעו למדפי החנות המקומית ואילו עסקים ישגשגו. רוב העולם המסתגר מפני המגפה מבין זאת עתה בצורה מוחשית יותר. בין שייהפך הסיפוח דה־פקטו בגדה לסיפוח דה־יורה ובין שתאומץ תוכנית דונלד טראמפ, תמשיך להתקיים שליטת ישראל בתנועת הפלסטינים.

בשני העשורים האחרונים בעיקר הפעילה ישראל שליטה זו כדי לבודד את עזה ולהפריד אותה מהגדה. בשנים האחרונות ניתן למדיניות זו שם: "מדיניות הבידול". בלי שניתן לה הסבר רשמי ובלי פרסום מטרותיה, נציגי המדינה מגינים עליה בלהט בבתי המשפט פעם אחר פעם, כמו במקרה של אדם הפעוט. טיעוני הביטחון הגורפים, התומכים בצמצום קשרים ותנועה בין חלקי השטח הפלסטיני כדי למנוע "העברת תשתיות טרור", מתרוקנים מתוכן כשהעותר הוא ילד בן שלוש, או כשמדובר באיסור לשווק עוגיות מעזה לרמאללה.

הסיפור של אדם דומה לסיפורים רבים אחרים על הסכסוך. פרטיו אבסורדיים כל כך, עד שקשה להאמין עד כמה המקרה שלו מייצג. אמו של אדם, כאותר, במקור מהגדה, עברה לעזה ב–2000 בעקבות נישואיה לתושב הרצועה. ב–2012 הצליחה לרשום את ילדיה כתושבי הגדה, כמוה. את הצעיר בילדיה, אדם, שנולד ב–2013, סירבה ישראל לרשום כתושב הגדה, מה שהעמיד אותה לפני כורח לבחור: אם תנטוש אותו ברצועה, תוכל לתת לארבעת ילדיה הגדולים סיכוי לחיים טובים יותר בגדה, וכך לחמוק מהעוני החמור ומהמבצעים הצבאיים החוזרים ונשנים. או, לחלופין, תשמור על משפחתה מאוחדת, בעזה.

וכך קרה, שב–2017 נעשה אדם אחד העותרים הצעירים ביותר לבית המשפט העליון בישראל. לאחר מאבק משפטי שנמשך יותר משנתיים, והתעניינות של חברי כנסת ושל אנשי תקשורתהסכימה ישראל סוף כל סוף לאפשר לו לעבור לגדה עם אמו וארבעת אחיו, שבועות ספורים לפני יום הולדתו השישי.

הכיבוש נמשך זמן כה רב, עד שהביורוקרטיה שיצר קיבלה חיים והגיון משל עצמם. מי שממשיכים לחפש הצדקה ביטחונית, יתקשו למוצאהּ. לא תמצאו הצדקה ביטחונית למניעת המעבר של ילד בן שלוש מעזה לגדה, אלא מערכת שנחושה לצמצם את מספר הפלסטינים החיים בגדה המערבית. שאיפותיה הטריטוריאליות של ישראל בגדה ומטרותיה ברורות היום יותר מתמיד. ההתנחלויות אינן מפוזרות בגדה לצורכי ביטחון, אלא מכיוון שחלק מסוים בחברה, שאוחז בכוח חסר פרופורציה, מאמין שזכותו לשלוט על הארץ, ללא השלכות וללא מחויבויות כלפי הפלסטינים החיים בסמוך בלי זכויות שוות. המתנחלים ובני בריתם כבר לא מסתתרים מאחורי הפרה הקדושה של "ביטחון", ומשקיעים מאמצים בקיבוע מציאות של הפרד ומשול בפלסטינים, לתקופה בלתי-מוגבלת, כדי להמשיך סטטוס-קוו שפועל לטובתם. הגיע הזמן להתעורר ולהבין שבידולה של עזה, והסבל האינסופי שהוא מייצר, מוּנָע בראש ובראשונה על ידי אותן מטרות של שליטה טריטוריאלית בגדה, ושהוא חייב להסתיים.

תניה הרי היא מנכ"לית "גישה" 

פורסם לראשונה ב"הארץ"

פורסם בקטגוריה Uncategorized, זכויות אדם, מדיניות הבידול, מעבר אנשים מעזה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *