המבט האחרון של אבא

במעבר ארז. צילום: גישה (למצולמת אין קשר לכתוב)

מאת אומניה זועבי

בימים אלה, כאשר מוסרות חלק ממגבלות התנועה של השבועות האחרונים, ועדיין נותרות הרבה תהיות, ואי-ודאות, שאלות על תוכניות לעתיד, ודאגה ליקירינו המבוגרים, לצד געגועים לבני משפחה ולחברים, יש לנו תחושה ברורה יותר עד כמה חופש תנועה חיוני לחיים.

ובעזה, כמו בעזה, המציאות שונה משאר העולם. את ההגבלות שנכפו עלינו בשל סכנת המגיפה, האנשים החיים בעזה מכירים היטב מהסגר שישראל מטילה עליהם יום-יום כבר שנים רבות. ההחלטה אם להיות קרוב או רחוק מהמשפחה, כבר שנים אינה בידם, גם לא בנסיבות מיוחדות. זה עניין שהרשויות בישראל קובעות עבורם.

אני נזכרת ב-ה"ס, תושבת רצועת עזה. הוריה ואחיה מתגוררים בגדה המערבית. לפני ארבע שנים משפחתה הודיעה לה בשיחת טלפון שאביה מאושפז, ושמצבו הבריאותי רעוע. ה"ס פנתה לוועדה האזרחית הפלסטינית, והגישה, כנדרש, בקשה שיעבירו למפקדת תיאום וקישור (מת"ק) עזה, לצורך הנפקת היתר מעבר דרך ישראל לגדה. עבר שבוע, ועוד שבוע, והיא לא קיבלה תשובה. מצבו של אביה הוסיף להידרדר.

בצר לה פנתה אלינו, בארגון גישה, כדי שנסייע לה בקבלת ההיתר שיאפשר לה לראות אביה, ככל הנראה בפעם האחרונה. לאחר שעיינתי במסמכים, התברר שבדו"ח הרפואי שנמסר לרשויות בישראל חסרה חתימה. איש לא טרח להודיע לה במהלך שבועיים של המתנה כי חסרה חתימה, ושלכן בקשתה כלל לא טופלה.

בני משפחתה שלחו דו"ח רפואי חדש, שעליו החתימה הנחוצה, היא הגישה את בקשתה מחדש לגוף הפלסטיני, שמעביר לצד הישראלי. עובר עוד יום, אביה גוסס, ועוד יום. יש תחושת מירוץ. מי יעיל יותר, הבירוקרטיה של המת"ק או מכונת ההנשמה.

הבירוקרטיה ניצחה. בליל יום שלישי, אביה נפטר.

למחרת פניתי למת"ק ועדכנתי אותם שהבקשה לביקור אב חולה אינה רלוונטית יותר, ושכעת ה"ס צריכה לצאת כדי להיות במחיצת בני משפחתה האבלים. שוב נדרש מכתב רשמי, ומסמכים, ותעודת פטירה. כעבור שש שעות, לקראת סוף היום, התקשר אלינו נציג המת"ק להודיע בקור רוח כי כנגד ה"ס עומדת מניעה ביטחונית ולכן לא יונפק לה היתר. בינתיים המשפחה דחתה את ההלוויה, בהמתנה להגעתה.

בבוקר יום חמישי פנינו לבית המשפט בעתירה דחופה. הדיון נקבע לאותו היום. לקראת סוף היום, המדינה הסכימה, בלחץ בית המשפט להנפיק לה"ס היתר מעבר להיות עם משפחתה. בזמן הדיון, אביה נטמן באדמה.

ה"ס הגיעה למחרת למעבר ארז, שישי בבוקר, ההיתר שלה ממתין לה במרחק מטרים ספורים ממקום ישיבתה, אצל הפקידה. לא ממתינים אחרים מלבדה, ובכל זאת נותנים לה להמתין שם ארבע שעות. ה"ס קיבלה לבסוף את ההיתר ויצאה אל בית משפחה. שם היא פגשה את אחיה, שהגיע להלוויה מספרד, ואת האחיינים, שהגיעו מערב הסעודית ומדובאי, ואת כולם היא שאלה, סיפרה לי אחר-כך, איך נראה המבט האחרון שלו.

אומניה זועבי היא רכזת פניות ב"גישה".

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *