הודנה של קורונה?

רחוב בעזה. צילום: גישה

מאת מוחמד עזאיזה

לפני יומיים ביקש בני הקטן לרדת לחצר לשחק בכדור. סירבתי, והזכרתי לו את הסכנה של הידבקות בקורונה. "אני יודע," השיב, "אבל היום יש הודנה של קורונה". זה ניסיון של ילד להתגבר על הבידוד הביתי, שאשתי ואני כפינו עליו ועלינו כדי להתגונן מפני הנגיף. יקירי הקטן התקשה להבין שגם נגיף יכול לאיים עלינו באיום חמור, אף שאחרת מהמלחמות שעברנו יחד, בין השאר בגלל צפיפות האוכלוסייה ברצועה הקטנה.

בני אדם תופשים את זכותם לחופש ולתנועה כדבר טבעי. הם הרי רגילים להחליט מתי, איפה ואיך יבלו את יומם. ייתכן שההתפשטות המהירה של הנגיף התאפשרה בשל סירובם להשלים עם הפקעת השליטה על חייהם האישיים. אז חברים וחברות יקרים בכל העולם, ובמיוחד בישראל, שלום רב. איך החיים בסגר ובבידוד? בלי רשות להיפגש עם בן או בת הזוג, ההורים, הילדים, הנכדים? איך אתם מסתדרים עם האיסור לנסוע ברחבי הארץ, לפגוש חברים, להפעיל עסקים? איך אתם מתמודדים עם האי־ודאות בנוגע העתיד? בהלה ודאגה מהבאות מוכרות היטב לכל תושבי רצועת עזה, החיים תחת סגר כל כך הרבה שנים.

לא, אין בי שמחה לאיד על כך שאתם חווים עכשיו משהו ממה שלנו הוא שגרה. תושבי עזה רואים מה מתרחש על פני כדור הארץ. כואב לראות מקומות בעולם שהתרוקנו מחיים והתמלאו בגופות. התושבים מתייסרים מהמחשבה על כך שבני אדם מתים בלי שיקיריהם יכולים להיות לצדם. כשהתגלו מקרי ההדבקה הראשונים בעזה, פשט פה פחד חדש, נורא ואיום כל כך, שקשה לנסחו במלים. זאת הפעם הראשונה ב–13 השנים האחרונות שהתושבים קוראים לסגור את מעברי ארז ורפיח במקום לפתוח אותם.

אך לצד הפחד, יש תקווה: אולי עכשיו העולם מודע יותר להשלכותיו של סגר, שלא שונה מזה שמושת על תושבי עזה. אולי יבינו סוף סוף איך תנאי סגר מצמיחים אבטלה ולא כלכלה; איך הם מערערים תשתיות, מונעים תפקוד נורמלי של מערכות בריאות. איך הם מרפים את ידיהם של צעירים שגדלים אל תוך מציאות כזאת, שאין לה סוף, עד כדי כך, שהם עסוקים במחשבות על בריחה ואף התאבדות.

ניכר שישראל מבינה שבעזה יש תנאים נוחים מאוד להתלקחות מגפה. היא גם מבינה שגדרות תיל או בטון לא עוצרים את הנגיף. הוא לא יבחין בין תושבי בית חאנון לתושבי נתיב העשרה. בחודש שעבר נפגשו במעבר ארז רופאים מישראל עם רופאים מעזה. יש תיאומים בין ישראל לרצועה, ויש אינטרס משותף להילחם יחד בנגיף. אך מה יהיה ביום שאחרי, כאשר תיבלם המגפה? האם ישראל תקשיב לקריאתנו ותסיר את מגבלות התנועה שהיא מטילה על שני מיליון תושבי הרצועה, או שתמשיך לטעון שיצאה מעזה ב–2005 ולהתנער מאחריותה למצב כאן?

אני יושב כעת בביתי, כמוכם, ותוהה אם נשכיל להבין שהצורך והיכולת שלנו לפעול יחד ערכם גדול מהדחף לשלוט זה בגורלו של זה, שדן את כולנו לאבדון. כמוכם, גם אני מחכה שהחיים יחזרו לקדמותם, אך ללא הרקטות ובלוני התבערה על יישובי דרום ישראל, ובלי הענישה הקולקטיבית, והסגר, וההגבלות השרירותיות שפוגעות בכל תחומי חיינו.

בינתיים, הרשו לי להמליץ מניסיון על מה שעובד בשבילי בהתמודדות עם תנאי בידוד: ראשית, היאזרו בסבלנות; איש לא יודע מתי הבידוד יסתיים. שנית, בנו שגרה יומית, ונסו לדבוק בה: התעוררו מוקדם בבוקר, אל תיכנעו לשינה. התעמלו במשך 20 דקות. מִצאו זמן למנוחה בשעות אחר הצהריים. שִטפו כלים, זה משחרר לחצים ושומר על ידיים נקיות. מִצאו דרכים לעבוד בבית. אל תאזינו רק לחדשות — פנו זמן למוסיקה ולקריאה. האצילו סמכויות על ילדיכם, הם אוהבים להנהיג. היחשפו מדי יום לשמש דרך החלון, היא תיתן לכם אנרגיה. נסו להיגמל מעישון. בשלו אוכל טעים. הישארו בבית. שמרו על עצמכם.

מאת מוחמד עזאיזה, רכז השטח של ארגון "גישה" ותושב עזה

פורסם לראשונה בעברית ב"הארץ"

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *