דברים שהעדפתי לא לומר לבני

בית שנפגע בהפגזה בעזה, 2014. צילום: אימאן מוחמד

רחוב שנפגע בהפגזה בעזה, 2014. צילום: אימאן מוחמד

בשעה 5:45, ביום שלישי בשבוע שעבר, צילצל הטלפון. על הקו היה הנהג שמסיע את הילדים שלי לבתי הספר. בוקר טוב, היום אין בית ספר. מדוע, שאלתי. חיסלו את בהאא אבו אל־עטא, הוא אמר, ומשרד החינוך הודיע על השעיית הלימודים. הצלצול העיר את בני כרים, תלמיד כיתה ג', ששאל מי התקשר. זה יחיא הנהג, אמרתי. הוא מסר שהיום אין לימודים. כרים חייך כאילו זכה בפרס, ולא טרח לשאול מדוע אין לימודים. בעודנו מדברים הצצתי באתרי החדשות והבנתי שאנחנו עומדים לפני הסלמה חדשה, שאולי תהיה דומה לקודמת ואולי לא.

כשנשמעו הדי הפיצוץ הראשון בסביבת העיר, הבעות הפנים החלו משתנות. החיוך הספונטני של כרים התחלף במבט של דאגה ופחד. זאת מלחמה, אבא? הוא שאל. אמרתי שזאת לא מלחמה ואין סיבה לדאוג, הכל יהיה בסדר. לא הייתי בטוח בתשובה שלי, אבל לא ידעתי איך להסביר לבני את מהות החיים בעזה. הרי בעזה גורלנו אינו בידינו. אנחנו הולכים לישון במציאות אחת ומתעוררים למציאות אחרת. ובכל פעם שאנחנו שומעים פיצוץ מתחילות המחשבות להתרוצץ: איפה נפלו הפצצות הפעם, מי איבד את חייו, מי נפצע? הילדים תולים בי מבטים רוויי פחד ודאגה, מתחננים, מבקשים: הגן עלי מהפחד ומהמוות. אבל איך נגן עליהם, לאן ניקח אותם? בעזה אין מקלט ואין מקום בטוח. זו התחושה הארורה שתוקפת אותי עם כל הסלמה. אזלת יד וחוסר אונים כשאתה רוצה להגן על היקר לך מכל. אתה מנסה לברוח מחדר לחדר, להרוויח מעט זמן בצחוק ובהשתובבות עם הילדים, אך כל קול נפץ מזכיר לך שאתה חי בעזה. אתה מריץ בראש את סרט הזיכרונות, התקוות והאתגרים, משחזר את מה שהצלחת לעשות ואת מה שאתה מתכנן, ונזכר שהמוות אינו מכאיב למתים, אך צורב את החיים.

בלילה שלפני היום האחרון של ההסלמה, יום חמישי, התעוררתי ב–1:30 לקול פיצוץ שהרעיד את כל דיר אל־בלח. כשראיתי שהילדים לא התעוררו ושאני פטור ממבטיהם שיחררתי אנחת רווחה. שאלתי את עצמי אם הסיוט הזה ייגמר. בו בזמן שמעתי סירנות של אמבולנסים והחדשות התפשטו כמו אש: הפציצו בית על שוכניו. מדובר במשפחת סווארכה. שמונה קיפחו את חייהם, בהם ילדים. עלו תמונות של אזרחים כמוני, שמחפשים נעדרים בחולות, מושכים ילדים ממזרני השינה וזורקים אותם למזרני המוות. כאילו אנו חיים בכוכב אחר.

נשארתי ער וכשהפשע התגלה, עם זריחת השמש, ההלם היה כבד. מדובר במשפחה חסרת אונים, אני מכיר אותה היטב. משפחה פשוטה, שמתגוררת בפחונים וחיה בתנאים קשים גם בלי שמטוסים ישראליים יפילו עליה פצצות. כשסיימו לחלץ את הגופות התברר שרק שני ילדים נשארו בחיים — תינוק בן חודש וילדה. מצלמות העיתונאים עקבו אחריה בבית החולים. מה קרה, איך את מרגישה, שאלו אותה. בלבי הקדמתי אותה ועניתי: איבדתי את המשפחה שלי, אני לבד, למה הפציצו אותנו? הילדה אמרה: פחדתי ולא ישנתי, ברחתי בהפגזה הראשונה ואחריה המקום נהרס. לא אראה יותר את אבי, אמי ואחי, איבדתי את כולם. שאלתי את עצמי, למה הצבא הפציץ את המשפחה הזאת? ואז קראתי שהצבא מסביר שהיתה זאת טעות. טעות? זהו חטא גדול, פשע שאמור לשבת על המצפון של כולם, כולל הקהילה הבינלאומית, שמן הסתם לא תעשה דבר.

כל חוויה אמורה לשמש להפקת לקחים, גם המלחמה על עזה. הלקח שלמדתי ממנה הוא שהחיים זולים, חסרי ערך, במשוואה שפתרונה הוא אפס. כי אולי בטעות תהיה היעד הבא. ואז החיים חסרי משמעות. העבודה שאתה אוהב, החברים, הרכוש שצברת, הבגדים שלך, הצחוק של ילדיך, הבית שלך, הצמחים שאתה מגדל, אפילו הקפה של הבוקר, כאילו אין להם ערך.

הקרבות שככו, ואין לדעת אם הסיבוב הבא קרוב או לא. חזרנו ל"חיי שגרה": החשמל עדיין זורם בקווים שמונה שעות ואז מתנתק לשמונה שעות, ובברזים אין מי שתייה. שיעורי האבטלה והעוני עדיין בעלייה, המצב הכלכלי של התושבים נורא וכולם עדיין חיים את המשברים הכלכליים והנפשיים שלנו. ישראל והעולם מנסים להעלים עין מהמצב בעזה ולעסוק בסימפטומים. ישראל מטילה זה שנים סגר על רצועת עזה, מהאזורים הצפופים בעולם, ותושביה הכלואים נדרשים לשאת באחריות על קשיי חייהם.

מה הפתרון? התשובה הראשונה שעולה בראשו של אסיר היא בריחה. האם אלך בעקבות אחד מחברי ואברח לאירופה? שם יתעוררו ילדי בביטחון, יעלו על האופניים וירכבו לבית הספר, בלי פחד או דאגה, במדינה החיה בצדק, שוויון ושלטון חוק. ואולי עלי להמתין לתורי בעזה, להיות היעד הבא?

למרות הכל עזה חיה בלבם של העזתים, שמשתוקקים לחירות ולשלום. והילדים והילדות של עזה ממתינים לעתיד טוב יותר ויודעים שהוא נטוע ברצועה.

מאת מוחמד עזאיזה, רכז השטח של ארגון "גישה" ותושב עזה

פורסם לראשונה בעברית ב"הארץ"

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *