אל חברי הכנסת החדשה

צילום: איציק אדרי

מחר יושבעו 120 חברי הכנסת ה-22. כבר חודשים שהמערכת הפוליטית כמעט משותקת, וכל עוד לא מוכרז סיבוב בחירות שלישי ברציפות, עבודה רבה לפניהם, בתחומים רבים. אחד מהם, בהול וחיוני תמיד, אך מודחק ובלתי מטופל בדרך כלל, הוא המדיניות של ישראל מול תושבי רצועת עזה.

תושבי עזה הרי לא משתתפים במבנה הפוליטי בישראל, אבל חייהם מושפעים ממנו מאוד: ישראל עדיין שולטת בהיבטים רבים ומשמעותיים של החיים האזרחיים ברצועה. חיי המשפחה, אפשרויות ההשכלה, ההזדמנויות להתפתח מקצועית וגם איכות הטיפול הרפואי, מושפעים כולם ממשטר ההיתרים הישראלי; ישראל מחליטה אילו סחורות ייכנסו לעזה וייצאו ממנה, ומתי, והיא גם חולשת על המרחב האווירי של הרצועה ועל השטח הימי שמול חופיה.

השליטה הזאת מטילה על ישראל אחריות, חוקית ומוסרית, לשמור על זכויות האדם של התושבים החיים תחת מרותה. חרף זאת, ישראל בוחרת לנהל מדיניות דכאנית ומוכחשת, שמטרתה למנוע תנועה של אנשים אל ובעיקר מתוך עזה, ולנתק את הקשר בין הרצועה לגדה המערבית. רוב ההחלטות בדבר מניעת תנועה לא קשורות כלל לצרכים ביטחוניים, אלא מתכתבות עם מטרות פוליטיות. הכרזותיו של ראש הממשלה היוצא בדבר סיפוח חלקים בגדה המערבית, בהחלט מצביעות על כך.

הכנסת לא קיימה די דיונים במדיניות זאת, לא במליאה ולא בוועדותיה, וממילא לא דרשה ממשרד הביטחון או מראש הממשלה לנמק את התנהלותם, או לפרוס בפניה, כנציגת הציבור, חזון מדיני שרואה מעבר למידי.

חברי הכנסת החדשים (והוותיקים) יכולים לדרוש שישראל תסיר את המגבלות שהיא משיתה על תנועת אנשים וסחורות, אלא בכפוף לבדיקות הביטחוניות הפרטניות, שממילא מתקיימות. יש לאפשר תנועה לצרכי כלכלה, קשרי משפחה, תרבות, ולצרכים אקדמיים. לשם כך דרוש רצון פוליטי וכבוד בסיסי לזכויות אדם. תפקיד הכנסת, בין היתר, לדאוג לשניהם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *