להגר אל מותנו

סירה בנמל עזה, יולי 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

סירה בנמל עזה, יולי 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

תושבי עזה מטלטלים בין רצף מתמיד של זעזועים, כאלה שהורידו את סף הרגישות לכמעט כל דבר, לא משנה כמה כואב. מדובר בחיים תחת תחושת אובדן קבועה: אובדן של תקווה, של חיים, של עתיד. קמים בבוקר ושומעים דיווחים על אחוזי האבטלה המאמירים, על המים המזוהמים בברזים שאסור לשתות, על עוני אכזרי. תמיד ישנם באופק הבטחות לתוכניות ולפרויקטים גדולים של תשתית במימון בינלאומי, אבל רובם משווקים אשליה לעתיד שלא בהכרח יהיה טוב יותר. החדשות המכאיבות הפכו לחלק ממעגל החיים, כמו מחזוריות החשמל, שמופיע לפחות משמונה שעות ואז שוב נעלם. ילדים וילדות בעזה נולדו למציאות הזאת – הם כבר לא שואלים למה כל זה מתרחש בכלא הגדול הזה. העולם נוסע בין תחנות כאב.

השבוע נפלתי שוב לשפל של ייאוש ועצב כתושב הרצועה, כאשר פתחתי את המחשב בבוקר ונודע לי על מותו של רוקח מעזה, שטבע בים בניסיון להגיע מקפריסין ליבשת אירופה. ראיתי את תמונותיו עם משפחתו, חוגג את ימי ההולדת של ילדיו, את איחולי המשפחה בחג האחרון שכללו תקווה למפגש קרוב, במציאות יפה יותר.

הרוקח, תאמר אל-סולטן, לא סיכן את חייו בעבור בצע כסף, למרות שמי כמוני יודע שהמצב הכלכלי בעזה מאוד קשה. אני מבין מה הייתה השאיפה שלו. הוא יצא לחפש תקווה לילדיו. מה שקורה עכשיו בעזה הוא הפנמה של ייאוש, עד לנקודה שאנשים יעדיפו לנסות להימלט, אפילו תוך סיכון חיים ממשי, רק בשביל לחפש תקווה.

לא הזלתי דמעה כמו שמצופה במצבים כאלה. מחשבותיי קפאו. האם כולנו פה סובלים כבר מחוסר רגישות? אזלה היכולת להגיב? זהו, אלה החיים? זה העתיד שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו?

שעות לפני מותו של אל-סולטן, התפרסם באמצעי התקשורת שישראל מחפשת דרכים להקל על פלסטינים להגר מעזה בשל קשיי המחייה בה. הדבר הוצג כמחווה ישראלית כלפי תושבי עזה. כאילו ישראל איננה קשורה כלל להידרדרות תנאי חיינו.

השר גלעד ארדן אישר את הדברים ואמר שהם תוצאה של דיונים מעמיקים, ושנעשה מאמץ לשוחח עם מדינות אחרות כדי להבטיח ליוצאים מדינות יעד. יש לישראל אחריות ישירה לחומרת המצב ברצועת עזה היום, ולמרות שאי אפשר להתכחש לתפקידם של הממשלים הפלסטיניים, מצרים ושאר הקהילה הבינלאומית, ישראל היא השחקן המרכזי והחשוב ביותר במשוואה הזאת. בסופו של יום, בהיותה מי ששולטת ברצועה באופן כמעט מוחלט, על ישראל מוטלת גם האחראיות לאפשר פתרונות. הטביעה של תאמר אל-סולטן היא אירוע כואב. משפחתו ההמומה עומדת בפני השאלה איזה חיים יהיו לה אחריו. יתכן שעוד רבים ברצועה היו שוקלים ברצינות הצעה ישראלית להגר, על אף שמדובר כנראה בעיקר במחוות חנופה לציבור הבוחרים הישראלי סמוך לעוד יום בחירות. לא שכחנו שב-1967 ישראל השתמשה באותו הגיון בשביל לשכנע פלסטינים להגר למדינות אחרות, והיתה גם מוכנה לשלם עבור מה שחשבה לצעד אסטרטגי.

כולנו יודעים שאי אפשר לטפל בבעיה על ידי ההתמודדות רק עם הסימפטומים שלה. מה שקורה בעזה הוא תגובה לסגר אכזרי שישראל מנהלת כבר 12 שנים. היא זאת שיצרה את הייאוש וגרמה לנו להגר אל מותנו. תושבי עזה לא רוצים הקלות בשביל להגר ולעזוב את עריהם ואת כפריהם, כי לא זה מה שיפתור את המצוקה. הפתרון הוא חירות וחופש לתושבים, מלוא הזכויות וההזדמנויות שמגיעות לכלל תושבי האיזור. הרצועה תיבנה בעצמה, בידי הילדים והילדות שלה, ותחזיר לעצמה את התקווה.

מאת מוחמד עזאיזה, רכז השטח של ארגון "גישה" ותושב עזה

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי, כללי, מעבר אנשים מעזה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *