מי נעדר מהתוכנית הכלכלית של טראמפ

עזה, 2016. צילום: גישה

עזה, 2016. צילום: גישה

לקראת התכנסות הסדנה הכלכלית האזורית בבחריין, התפרסם "חזון חדש לעם הפלסטיני" – הפרק הכלכלי ב"תוכנית המאה" שמקדם ממשל טראמפ כמתווה לפתרון הסכסוך. מופיעה בו הכרה בצורך של האוכלוסייה הפלסטינית – במיוחד זאת שחיה ברצועת עזה – בתשתיות מספקות ומעודכנות, וגם בחשיבות חיבור רציף ונוח בין הרצועה לגדה המערבית. מוכמנת בו השלמה עם המשך ישיבתם של פלסטינים בטריטוריה שמתקיימת בין ישראל, מצרים וירדן. מאחר שהמסמך עוקר מכל היבט מדיני, אין בו עבר, הווה או עתיד פוליטיים או ביטחוניים. אין בו, לכן, גם אזכור של מחולל כל העוולות – הכיבוש.

התוכנית מבטיחה "להפחית את המחסומים הרגולטוריים העומדים בפני תנועה של אנשים וסחורות פלסטיניות", אך הסיבה לקשיים אלה – מגבלות התנועה שמשיתה ישראל במעברים שבהם היא שולטת באופן מוחלט – נעדרת מהטקסט. הפתרון המוצע הוא שיפור תשתית הכבישים ומתיחת קו רכבת, לצד הקמת מסופי גבול מתקדמים טכנולוגית, כאילו מה שעומד בין יצרן ביסקוויטים מעזה לבין שיווקם בגדה או בישראל הוא איכות הכביש שבין מעבר ארז למחסום תרקומיא, ולא ישראל שמונעת זאת.

בתוכנית גם מצוינים הקמת תחנות כוח, מתקני התפלה ומכוני טיפול בשפכים "באזורי הגבול שבין הגדה המערבית, עזה, מצרים, ישראל וירדן". הקמת התשתיות האלה, מבטיחה התוכנית, "תקל על שיתוף פעולה, אינטגרציה ותיאום בין ממשלות המדינות באזור". איזו מדינה תהיה אז בגדה ובעזה והיכן עוברים הגבולות המדוברים? ככלל, ישראל, שמוזכרת לאורך אלפי המילים רק שש פעמים (הפלסטינים יותר מ-300), מלוהקת כשכנה סובלנית של פרויקט שיקום השכונה הפלסטינית. אין לה אחריות על המצב, וממילא לא חובות לתקנו.

לעומת זאת, הפלסטינים מתבקשים להביט בחלון הראווה מלא ההבטחות הזה ולהתנהג יפה. הטקסט לא מכיר בסוכנות שלהם לגבי קביעת מטרות, תכנון או ביצוע. מכיוון שמדובר בפנטזיה קפיטליסטית, ישנה הנחה שבהינתן תנאים כלכליים נוחים, כוחות השוק יפתרו כל אתגר. כתוב בה: "התוכנית תבטיח שלכל הפלסטינים תהיה גישה לכלים הנחוצים כדי להתחרות בכלכלה הגלובלית, כך שיוכלו לנצל במלואן את ההזדמנויות שהחזון הזה מציע". בינתיים, לא בעתיד, ברגע זה ברצועת עזה, יש מאות עסקים קטנים שלא מבקשים עזרה כספית, ויתכן שאפילו לא שואפים להצטרף לכלכלה הגלובלית. בינתיים יסתפקו שם באפשרות להעביר סחורה לחנויות בגדה המערבית ואולי גם ללוות אותה לפגישת עסקים או להשתלמות מקצועית. אלא שהקריטריונים שממציאה ישראל כדי להגביל תנועה של פלסטינים לא מאפשרים להם אפילו להגיש בקשה לנוע, ובלי הסכמת ישראל, אין תנועה בין הגדה לרצועה.

אותו העיקרון מתקיים לאורך המסמך המונומנטלי כולו: סטודנטים לא זקוקים בהכרח למלגות כדי ללמוד מחוץ לרצועה, אלא לאישור מעבר. תשתית הסלולר בגדה ובעזה מפגרת אחר הגרסאות המתקדמות בעולם לא בגלל חוסר ידע או יכולת, אלא בגלל שישראל שולטת גם בממד זה, ומונעת זאת.

מחברי המסמך האמריקאים נועצו במעגלים רחבים של מומחים. הושקעה בו גם מחשבה, לא רק עיצוב. הנושאים בו ראויים. לו אפשר היה לקיים את המציאות במעבדה ולהעלים מאה שנות סכסוך מדמם, אפשר היה לנהל עליו דיון ער שעוסק במוסר ואחריות, ולהזכיר שלאיש אין רשות להעניק או לקחת, וגם לא להתנות זכויות אדם. מרכיב יסוד, שישנו במסמך ונעדר במציאות, יכול היה כבר היום לעשות הרבה כדי להמריץ את הכלכלה של עזה ולחזק את האוכלוסייה האזרחית בה: רצון טוב.

בלי תיווך בינלאומי ובלי השקעות עתק, ישראל יכולה פשוט להחליט להסיר את ההגבלות על יציאת סחורות מתוצרת הרצועה. היא יכולה לאפשר לתושבי עזה לעבוד בישראל, כפי שהיא מתירה מדי יום לרבבות מתושבי הגדה. לו היתה מרשה לסטודנטים מעזה ללמוד בגדה ולבני משפחה מחלקיה השונים של הטריטוריה הפלסטינית להיפגש, לו היתה מאפשרת לפריטים הנחוצים לתיקון, לאחזקה ולשדרוג תשתיות להיכנס לרצועה, יכולה היתה האוכלוסיה הפלסטינית להתחיל כבר עכשיו את התאוששותה הכלכלית משפל, שישראל סייעה מאוד ביצירתו.

אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בגישה

*הדברים פורסמו לראשונה בעיתון "הארץ" בתאריך 25.06.2019

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי, כללי, מעבר אנשים מעזה, פיתוח כלכלי, תשתיות בעזה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *