חג חסר

שוק בעזה, עיד אל פיטר 2018. צילום: אסמאא ח'אלידי

שוק בעזה, עיד אל פיטר 2018. צילום: אסמאא ח'אלידי

כמעט מחצית מתושבי רצועת עזה צעירים מגיל 18, רוב מוחץ של האוכלוסייה צעיר מ-30. אחוזי האבטלה בנסיקה מתמדת – בקרב צעירים כמעט 70 אחוזים. גם עם השכלה ומקצוע, הסיכויים לקיים חיים מספקים של פרנסה ומשפחה, קטנים והולכים, כי בתנאים הנוכחיים אין לכלכלה סיכוי אמיתי להתאושש. יותר ויותר משפחות תלויות בתמיכה של ארגוני סיוע, בעוד הארגונים עצמם נאבקים להשיג את התקציב הדרוש לפעילתם. ככל שחולף הזמן, דומה שהעולם התרגל למתכונת, כאילו מדובר בכוח טבע: המצב ההומניטרי בעזה על סף קריסה ואז מוחמר עוד על ידי סבבי אלימות מסלימים. ממשלות וארגונים קשובים למשברים אחרים בעולם, קרובים יותר או פתירים יותר ומאבדים תקווה לפתרון הסכסוך.

על רקע זה, באביב 2018 פנו הצעירים של עזה לכיוון הגדר עם ישראל, להפגנות המוניות, בתקווה להיראות, להזכיר שמגיע גם להם עתיד וחיים מלאים בשלום, עם גישה לאפשרויות התנועה שמציעה המאה ה-21, כמו גם לפתרון מדיני ראוי, הכולל את סוגיית הפליטות הפלסטינית. מעריכים כי אחת התוצאות המידיות של המחאה היתה פתיחתו מחדש של מעבר רפיח לתנועה, לאחר כחמש שנים שבהן היה סגור רוב הזמן. מאז 12 במאי 2018 המעבר פתוח חמישה ימים בשבוע. מאז נפתח שוב ברצף ועד סוף אפריל 2019 נרשמו בו 83,559 יציאות למצרים, ו-55,655 כניסות לרצועה. יש לזכור שרשמית היציאה דרך רפיח מתאפשרת רק לעונים על הקטגוריות המורשות: בעלי דרכונים זרים או תושבות זרה, סטודנטים ואחרים שמצוידים באשרה למצרים או למדינה שלישית, חולים עם הפניות לבתי חולים במצרים ולעתים, עולי רגל בדרכם למכה. קטגוריה בלתי רשמית, שאין יודע על היקפה, היא של יציאות "מתואמות", שבהן היוצאים לרוב קנו את דרכם אל החופש, בסכומים שמגיעים עד 3,000 דולר.

באחרונה הופיעו בתקשורת ידיעות בהן דווח על כ- 35 אלף איש שהיגרו מהרצועה מאז נפתח רפיח מחדש. ארגון הבריאות העולמי מסר לנו שמעריכים כי כ-150 איש מענפי הרפואה עזבו. אלפים ניצלו את האפשרות לצאת מהרצועה לחיפוש אחר עתיד אחר, הרחק מהעוני וחוסר התקווה שהם מרגישים בבית. עיד אל פיטר, שמציין את סוף חודש הרמדאן, מהחגים החשובים לאסלאם, הוא מועד שבו המשפחה מתכנסת וסופרת את ברכותיה, חרף המצב. זה זמן טוב לבחון איך המצוקה והפיתוי של חיפוש אחר חלופה בחו"ל משפיעים על חיי משפחה ועל החיים של האוכלוסיה הצעירה של הרצועה.

למרות המספרים הגבוהים יחסית של יציאות וכניסות דרך רפיח בשנה האחרונה, עדיין מתארכת רשימה של מי שמבקשים לעבור דרכו. הנסיעה מרפיח לקהיר אורכת כ-48 שעות, והדרך מקהיר אפילו יותר מזה. סידורי הביטחון החמורים, והעוצר שמטיל הצבא המצרי בצפון סיני משש בערב עד שש בבוקר, עוד מעכבים את הנוסעים. תנאי הדרך קשים.

מוחמד אבו ג'ומייזה בן ה-37 יצא מהרצועה לטורקיה דרך קהיר באוגוסט 2018. משם המשיך ליוון בדרך לא רשמית, וכיום הוא שוהה במחנה פליטים באי כיוס. "אחרי שישה חודשים הבנתי שכל מה ששמעתי [על אירופה] היה חלומות באספמיה. במחנה הפליטים אין את התנאים הבסיסיים ביותר, לאף אחד אין כסף ואין עבודה. אני רוצה לחזור לאשתי ולבנים שלי. רבים מאלה שהגיעו לכאן, אבודים ומיואשים".

ניבין, אשתו של אבו ג'ומייזה, בת 30 ואמא לארבעה, סיפרה לגישה שבעלה נסע לפני עשרה חודשים במטרה למצוא עבודה מכניסה ולהביא אליו את משפחתו. הוא מכר את כל הציפורים שגידל בעזה ומהן התפרנס, לווה מאחותו כסף ונסע עם כמה מכרים. כעת אין למשפחה מקור פרנסה. מוחמד מאוד רוצה לחזור לעזה אבל אין לו איך. אין לו כסף לדרך, ואם הוא יחזר לטורקיה הוא עלול להיאסר לכלא מכיוון שיצא בדרך לא רשמית. "הפסקתי לשלוח את הילדים לבית ספר,"  היא מספרת, "מכיוון שאין לי כסף להסעה. המנהלת ביקשה שאחזיר אותם והיא בעצמה משלמת להסעה. ניסיתי למצוא עבודה אך לא הצלחתי. בכל פעם שאנחנו מדברים דרך האינטרנט כולנו בוכים. מה שדחף את מוחמד לנסוע, זה מה ששולח צעירים רבים אחרים: התנאים הגרועים כאן. כיום אני ממליצה לכל הצעירים לחשוב אלף פעמים לפני שמחליטים לעזוב, ומתפללת שהמצב כאן ישתפר".

מוחמד סלמאן, בן 33, למד חשבונאות במצרים, ועבד כרואה חשבון בעמותות שונות ברצועה. בגלל קשיים במימון לעמותות ב-2018 הוא פוטר, ולא מצא עבודה אחרת. בינואר 2019 נסע לבלגיה, שם ביקש מעמד של פליט. הוא עדיין ממתין לתשובת הרשויות. בראיון לגישה אמר: "אם היתה לי אופציה של תעסוקה בעזה לא הייתי משלם את כל העלויות כדי להגיע לכאן. אשתי וילדיי עדיין בעזה, ואני מודאג מאוד ומרגיש אחריות כבדה כלפיהם. עזה יפה, אך המצב הפך קשה מנשוא ולא נותרה לי ברירה. אני עדיין בהמתנה ולא יודע מה יילד יום. בלגיה היא לא כמו ששמענו, והחיים כאן ממש לא דבש".

מוחמד אל אטרש, בן 24, עבד בעיצוב חזיתות בניינים ברצועה. עם הירידה בביקוש, החליט לנסות להגר. הוא הגיע דרך רפיח לטורקיה ושם פנה לרשת העוזרת למהגרים להגיע לאירופה; לאחר ששילם להם סכום גדול, הם נעלמו. הוא שהה חודשיים באיסטנבול לפני שחזר לעזה. "אני מרגיש בר מזל שהצלחתי לחזור," הוא מודה. "אני שומע סיפורים נוראיים על אנשים שהסתבכו. עכשיו אני מפציר בצעירים לחשוב פעמיים לפני שנוסעים". מאז חזר הוא עובד בשיפוצים יומיים בשבוע, ומייחל שהמצב ישתפר.

ד"ר סאמי עווידה, מנהל הקליניקה בעיר עזה של ארגון Gaza Mental Health Program, מעיד ש"התושבים ברצועה מרגישים שהם חיים בכלא גדול. הנפש האנושית מטבעה דורשת חופש. מצד אחד, עצם ההרגשה שיש מעבר פתוח באופן סדיר גורם לתחושת הכלה ורוגע. בנוסף לכך, המעבר אפשר לחולים לצאת לטיפול, לאנשים לצאת ללימודים ולעבודה ולבקר בני משפחה. מצד שני, קיים קשר הדוק בין דיכאון ובדידות, ואף התאבדות, למצוקה כלכלית. בעבר רוב הפונים לקליניקה באו בשל חרדות ופוסט טראומה, בשנתיים האחרונות רוב הפונים סובלים מדיכאון ומחרדות בגלל המצב הכלכלי. להערכתי, 90 אחוז מהמחלות ברצועה נובעות מהמצב הכלכלי, ואפשר לטפל בהן ולהתגבר עליהן באמצעות שיפור המצב הכלכלי".

אלפים מנצלים את הפתיחה הרציפה יחסית של מעבר רפיח, ומתוך שאיפה לבנות חיים טובים יותר מחוץ לרצועה, וגם כעדות לחוסר התקווה השורר בתוכה, מסתכנים באתגור מדיניות קליטת המהגרים באירופה. פתיחת המעבר גם העניקה מענה לרבים שנדרשו לצאת ללימודים, לטיפולים רפואיים או לפרנסה, אך אפילו במיטבו, רפיח לא מספק את הצורך של שני מיליון התושבים של רצועת עזה בחופש תנועה. כל עוד הרצועה מבודדת מהגדה המערבית ומישראל, כל עוד חסומה הגישה לשווקיה הטבעיים, לחומרי גלם ולציוד חיוני; כל עוד היציאה לים לשם דיג, והגישה לשדות חקלאיים, מסוכנות, וכל עוד מוגבלת מאוד תנועה לשם רכישת השכלה, להשתלמויות מקצועית ולצרכי משפחה, עתיד כל צעירי האזור יוותר לוט בערפל.

גישה מאחל עיד מובארכ לכל מי שמציין את החג בחיק המשפחה ולכל מי שנאלץ לציינו הרחק ממשפחתו.

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי, כללי, מעבר אנשים מעזה, פיתוח כלכלי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *