לקראת סוף שבוע מתוח

ליד הגדר בין עזה לישראל, 6 באפריל 2018. צילום: גישה

ליד הגדר בין עזה לישראל, 6 באפריל 2018. צילום: גישה

על רקע אי הוודאות, הדי פיצוצים ואזעקות, מתקרב 30 במרץ, "יום האדמה", שבו תימלא שנה להפגנה הראשונה ליד הגדר. שנה שבה מדי יום שישי התקיימה ליד הגדר שבין רצועת עזה לישראל הפגנה שנענתה בירי חי, בלא שנשקפה בהכרח סכנה לחיי היורים. נהרגו קרוב ל-200 פלסטינים, בהם ילדים, עיתונאים ואנשי רפואה, ונפצעו מירי אלפים רבים.

נזכיר כי הדין הבינלאומי אוסר על שימוש בכוח קטלני אלא אם הוא נחוץ כדי למנוע פגיעה בחיי אדם – ובמקרה זה, רק כאמצעי אחרון ובמידה הנדרשת להסרת הסיכון בלבד. ושבשום מקרה, השתתפות בהפגנת מחאה, גם כזו שאינה "שקטה" ושכוללת התפרעויות או הפרות סדר, אינה מהווה כשלעצמה השתתפות ישירה במעשה איבה או סיכון חיים קונקרטי, שניתן להגיב כלפיו בירי.

בישראל ממסגרים את האירועים ליד הגדר כאיום שיוזם חמאס על גבולותיה הריבוניים של ישראל, ומעדיפים להתעלם מההקשר הרחב יותר, שהוא מערכת היחסים ארוכת שנים שמנהלת ישראל עם תושבי הרצועה: שליטה בת למעלה מחמישים שנה, ששיאה סגר חמור, הנמשך כבר 12 שנים.

סבבי הלחימה החוזרים מראים שהפתרון למצב המורכב הזה לא יכול להיות צבאי, ושהמחירים שמשלמים התושבים, בעזה, וגם בדרום ישראל, בלתי נסבלים. גורמים שונים משפיעים על המציאות בעזה – הפילוג הפלסטיני, מצרים, הקהילה הבינלאומית – ויציאה מהמשבר תדרוש שיתוף פעולה של כולם, אך עד שיושג פתרון, אפילו עד שיחל מהלך של ממש לקראתו, יש הרבה שניתן לעשות, ומיד, כדי להקל על הסבל המיותר של האוכלוסיה בעזה.

התוצאות הקשות של אירועי השנה האחרונה – בעיקר המחיר הכבד בחיי אדם, והאיום הקבוע בהסלמה – מדגישות כמה חסרה החלטה אמיצה, מתבקשת, שתשבור את מעגל הדפוסים הקטלניים. אפשר, ראוי, צריך, להניח יסודות לחיים ראויים לכלל תושבי האזור. על הצדדים להבין שזכויות אדם אינן מותנות בעמדה פוליטית. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות בישראל חייבת לשנות את המדיניות כלפי הרצועה ולהכיר באחריותה כלפי חיי היומיום התקינים של האוכלוסיה האזרחית ובזכותה לחופש תנועה.

פורסם בקטגוריה זכויות אדם. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *