מה לא נאמר בהחלטת מועצת הביטחון?

הגדר הסוגרת על עזה. צילום: אימאן מוחמד

הגדר הסוגרת על עזה. צילום: אימאן מוחמד

תניה הרי

תגובת הממשלה בישראל להחלטת מועצת הביטחון מה-23 בדצמבר נושאת עמה את כל הראיות לביסוס הטיעון שישראל עובדת בלא בושה להעמקת הכיבוש ולא לסיומו. הצעות חוק שנמצאות בהליכי אשרור עוד יביאו  לסיפוח בפועל של הגדה המערבית.

הצעדים שינקוט הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, בבואו להתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם ידועים, אך בהחלט מעוררים דאגה מתוחה. שליטה מתמשכת, ללא אופק לסיומה, של ישראל בגדה המערבית מתאפשרת על ידי שמירתה על בידודה של רצועת עזה, על שני מיליון תושביה. השאיפה לשמור על מאזן דמוגרפי לטובת רוב יהודי תלויה ב"הסרה" של תושבי עזה מהחישובים. או, כפי ששגריר ארה"ב המיועד לישראל, דיוויד פרידמן, ניסח בבוטות:

"לפינוי עזה היה יתרון אחד, והוא הוצאתם של שני מיליון ערבים מהמשוואה."

חברים בממשלת ישראל, כמו גם השגריר המיועד, מסייעים לטיעונינו כשהם מנסחים את מה שעומד מאחורי הקשחת מגבלות התנועה שאנחנו רואים בשטח.

ישראל מוסיפה לשמר את השסע בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית, ופירושה של מדיניות הבידול הזאת הוא שכבר 16 שנים שסטודנטים מעזה לא יכולים ללמוד באוניברסיטאות בגדה, שמשפחות לא יכולות להתאחד, ושבפני מי שמבקשים לנצל הזדמנויות עסקיות, או תעסוקתיות, לא עומדת אלא תנועה בכיוון אחד – מהגדה לעזה. מגבלות על סחר, חיי תרבות, ודת, מחבלות בקשרים בין פלסטינים וחותרות תחת הפעילות הכה חשובה של החברה האזרחית בכל חלקי הטריטוריה הפלסטינית, פעילות, שבהיעדר פתרון לשיסוע השטח הפלסטיני, מעניקה לאנשים תחושת קהילה והבטחה לרווחה אישית מסוימת.

הבידול בין הגדה המערבית לעזה אינו מקרי ואינו רק תוצאה של צרכיה הביטחוניים הלגיטימיים של ישראל. זוהי התנהלות שמבקשת לשרת חזון פוליטי, שבו הטריטוריה הפלסטינית קרועה, ושבה זכויות התלויות בתנועה ובנגישות נמצאות מחוץ להישג יד – בהן הזכות לחיי משפחה תקינים, הזכות להתפרנס בכבוד, הזכות לחינוך ראוי והזכות להגדרה עצמית.

המגבלות שמטילה ישראל על תנועת פלסטינים מחמירות וגורפות מכדי שאפשר יהיה לטעון כי הן מונעות רק על ידי מניעים של ביטחון. רבות מהמגבלות עמדו עוד בטרם השתלט חמאס על הרצועה, אירוע שבדרך כלל משמש נימוק ישראלי למדיניותה. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שחמאס מפעיל סחטנות על תושבי הרצועה, ושישראל אינה מבקשת להעניש את התושבים; מדוע, אם כך, ממשיכה ישראל להשית מגבלות תנועה כה גורפות על אותם אזרחים?

דבריו של השגריר לעתיד פרידמן מהווים חריגה מדאיגה מהקונצנזוס הבינלאומי, ומהחוק הבינלאומי, שמכירים בטריטוריה הפלסטינית כיחידה אחת. דו"חות של גישה ושל אחרים, חזרו והראו שפתרון ראוי של הסכסוך, כמו גם כבוד לזכויות אדם, תלויים בשמירה על רצף טריטוריאלי פלסטיני.

מועצת הביטחון התמקדה בהתנחלויות, אבל ברור שבצד השני של המטבע נמצא בידודה של רצועת עזה. בלי הבידוד הזה לא תיתכן שליטה נצחית באוכלוסייה הפלסטינית של הגדה המערבית, וזאת בדיוק הנקודה. מנקודת מבטנו בישראל, ההתאוששות וההתארגנות של תנועות פרוגרסיביות בעקבות הבחירות בארצות הברית היו מראה מעורר השראה.

אלה המעוניינים בשמירת היציבות באזור ושימור התקווה לסיום הסכסוך, טוב יעשו אם יכירו בכך שבידודה של עזה, כמו מפעל ההתנחלות כולו, מרחיק אותנו ממטרותינו.

היפוכה של המגמה, כלומר חופש תנועה שמאפשר התפתחות ושמרחיב הזדמנויות, נותן לתושבים הצעירים של רצועת עזה ושל ישראל סיכוי לפרוח בדרך שמבטיחה עתיד טוב לכולנו.

(תניה הרי היא מנכ"לית ארגון גישה. היא אזרחית ישראל וארה"ב. המאמר התפרסם במקור, באנגלית, במדור הדעות של העיתון ג'רוזלם פוסט).

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, חברה אזרחית, מדיניות הבידול, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *