הזכות לחופש תנועה, שהייתה לי מובנת מאליה עד ש…

נוסעות ממתינות במעבר רפיח. צילום: גישה

נוסעות ממתינות במעבר רפיח. צילום: גישה

חברים יקרים,

כשהייתי בת 16, עזבתי את הארץ כדי ללמוד את שנות התיכון האחרונות שלי בבית ספר בינלאומי בהונג קונג. היו הרבה דברים שהדאיגו אותי לקראת הנסיעה אז – געגועים הביתה, רכישת חברים חדשים, התמודדות עם אוכל סיני (כלומר, אוכל סיני אמיתי) – אבל לא דאגתי לגבי איך אגיע לשם. התהליך היה פשוט למדי. אמא שלי הסיעה אותי בוקר אחד לשגרירות הונג קונג בתל אביב להגיש בקשה לויזה, ואז שוב מספר שבועות אחר כך לאסוף את הדרכון שלי. הזמנתי כרטיס טיסה וביום הנסיעה הלכתי עם משפחתי למסעדה סינית (כמובן) ואחריה עשינו את דרכנו אל שדה התעופה. הקושי היחיד היה פקק תנועה בדרך לשדה. אני זוכרת את אמא שלי צועקת עליי בהיסטריה שאני עומדת לאחר לטיסה וצריכה לבקש מתלמידים אחרים שהיו על אותה טיסה ל"עצור את המטוס". כמובן שהגעתי לשדה התעופה עם שפע זמן. נפרדתי מהוריי ואחיותיי, עליתי על המטוס והמראתי לעבר הונג קונג. זהו. פשוט למדי.

הקלות של הליך השגת הויזה, הזמנת טיסה, הגעה לשדה התעופה (והקלות בה חזרתי לבקר את משפחתי בחופשות או בה משפחתי ביקרה אותי) היתה, בשבילי, מובנת מאליה., הדברים האלה המשיכו להיות מובנים מאליהם עבורי בשנים שחלפו מאז.

עד שהתחלתי לעבוד בארגון "גישה". רק אז הבנתי לראשונה שתנועה ונסיעות אינן קלות ופשוטות כל כך עבור 1.9 מיליון אנשים שגרים מרחק של שעת נסיעה ממני, ברצועת עזה. מאז שהצטרפתי ל"גישה", אני מנסה להיות מודעת יותר לעובדה שהיכולת שלי לנוע ולטייל מתי שארצה היא פריבילגיה ואני משתדלת להכיר בכך שבכל פעם שאני עושה זאת אני מממשת זכות בסיסית – הזכות לחופש תנועה – שנשללת ממיליוני אנשים על בסיס קבוע.

אבל למרות המודעות ההולכת וגוברת, לא באמת הבנתי את המשמעות של הגבלות התנועה עד לפני מספר חודשים, כאשר ארגון "גישה" החל לסייע לר., נערה בת 16 מעזה, שהתקבלה לבית ספר בינלאומי באירופה, אחד מבתי הספר השייכים לארגון בו גם אני למדתי. אחסוך מכם את הפרטים על ההליך הארוך והמתסכל של קבלת האישורים הנדרשים בכדי שר. תוכל לצאת מעזה ולנסוע לחו"ל. לבסוף היא הצליחה לצאת – חודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים ורק לאחר ש"גישה" התערב לטובתה, ואז התערב שוב וביתר שאת. אומר רק זאת – ר. התמודדה עם הרבה יותר מפקק תנועה ואמא היסטרית.

הסיבה שר. לא הורשתה לצאת הייתה כי ישראל ראתה בה "איום ביטחוני". כן, נערה בת 16 שרק רצתה לנסוע להתחיל את לימודי התיכון שלה בבית ספר יוקרתי בחו"ל – בית ספר שחורט על דגלו איחוד אנשים מארצות ותרבויות שונות סביב ערכים של שלום וסובלנות – נחשבה על ידי הרשויות הישראליות כמאיימת מדי על שלום הציבור. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. נכון, הייתי מנופחת מחשיבות עצמית, זועפת ונוטה למצבי רוח (להגנתי, הייתי בת 16!), אבל לא הייתי – לא הייתי יכולה להיות – איום ביטחוני (אלא אם כן פנטזיות מלאות האדרה עצמית על שינוי העולם מהוות איום כלשהו).

כישראלית, אני מסרבת לקבל את הטענה שנערה בת 16 שעוברת דרך טריטוריה ישראלית בדרכה לחו"ל מהווה איום על ביטחוני או ביטחונה של כל אחת אחרת. לעומת זאת, אני כן מאמינה שהביטחון שלי מעורער על ידי התפיסה שפלסטינים הם מסוכנים מטבעם, ועל ידי הקלות בה עתידם של צעירים מבטיחים וחדורי מוטיבציה ניזוק בהליכי הבירוקרטיה היומיומיים שמגבילים תנועה ומהווים את הסגר על עזה. כמובן שבסופו של דבר, גם ר' לא היוותה שום איום.

כשלמדתי בבית הספר בהונג קונג, פגשתי פלסטיני לראשונה בחיי – חוויה ששינתה את מסלול חיי והובילה אותי לכאן – לעבודה בארגון זכויות אדם ישראלי שמחויב להגנה ולקידום זכויות האדם של פלסטינים שגרים ברצועת עזה. לי היו המזל והיכולת לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקי. רבים אחרים בעזה אינם כה בני מזל, לא בגלל חוסר בפוטנציאל או במוטיבציה, אלא כי הם אינם יכולים לנוע בחופשיות, לא לחו"ל ולא לגדה המערבית, ובגלל המחסור בהזדמנויות לאנשים צעירים בעזה.

לסיפור הזה יש סוף טוב. ר., חודשים אחר שפנתה אלינו לעזרה, הצליחה להגיע אל מוסד לימודיה. אני מקווה שכמוני,גם היא תמצא את החוויה הזו מאתגרת, פוקחת עיניים ומשנת חיים. אני מקווה שהיא תרכוש חברים חדשים מכל העולם, אולי גם מישראל, ותראה מה יש לעולם להציע מחוץ לרצועת עזה.
נודה לכם מאוד אם תשקלו לתרום ל"גישה" על מנת שנוכל להמשיך לעזור לצעירים הרבים בעזה שחולמים גם הם לנוע אל מחוץ לרצועה בכדי להגשים חלומות, לנצל הזדמנויות ולהעשיר את חייהם בדרכים שיועילו לא רק להם, אלא לכל תושבי האזור – פלסטינים וישראלים כאחד.חברים יקרים,

כשהייתי בת 16, עזבתי את הארץ כדי ללמוד את שנות התיכון האחרונות שלי בבית ספר בינלאומי בהונג קונג. היו הרבה דברים שהדאיגו אותי לקראת הנסיעה אז – געגועים הביתה, רכישת חברים חדשים, התמודדות עם אוכל סיני (כלומר, אוכל סיני אמיתי) – אבל לא דאגתי לגבי איך אגיע לשם. התהליך היה פשוט למדי. אמא שלי הסיעה אותי בוקר אחד לשגרירות הונג קונג בתל אביב להגיש בקשה לויזה, ואז שוב מספר שבועות אחר כך לאסוף את הדרכון שלי. הזמנתי כרטיס טיסה וביום הנסיעה הלכתי עם משפחתי למסעדה סינית (כמובן) ואחריה עשינו את דרכנו אל שדה התעופה. הקושי היחיד היה פקק תנועה בדרך לשדה. אני זוכרת את אמא שלי צועקת עליי בהיסטריה שאני עומדת לאחר לטיסה וצריכה לבקש מתלמידים אחרים שהיו על אותה טיסה ל"עצור את המטוס". כמובן שהגעתי לשדה התעופה עם שפע זמן. נפרדתי מהוריי ואחיותיי, עליתי על המטוס והמראתי לעבר הונג קונג. זהו. פשוט למדי.

הקלות של הליך השגת הויזה, הזמנת טיסה, הגעה לשדה התעופה (והקלות בה חזרתי לבקר את משפחתי בחופשות או בה משפחתי ביקרה אותי) היתה, בשבילי, מובנת מאליה., הדברים האלה המשיכו להיות מובנים מאליהם עבורי בשנים שחלפו מאז.

עד שהתחלתי לעבוד בארגון "גישה". רק אז הבנתי לראשונה שתנועה ונסיעות אינן קלות ופשוטות כל כך עבור 1.9 מיליון אנשים שגרים מרחק של שעת נסיעה ממני, ברצועת עזה. מאז שהצטרפתי ל"גישה", אני מנסה להיות מודעת יותר לעובדה שהיכולת שלי לנוע ולטייל מתי שארצה היא פריבילגיה ואני משתדלת להכיר בכך שבכל פעם שאני עושה זאת אני מממשת זכות בסיסית – הזכות לחופש תנועה – שנשללת ממיליוני אנשים על בסיס קבוע.

אבל למרות המודעות ההולכת וגוברת, לא באמת הבנתי את המשמעות של הגבלות התנועה עד לפני מספר חודשים, כאשר ארגון "גישה" החל לסייע לר., נערה בת 16 מעזה, שהתקבלה לבית ספר בינלאומי באירופה, אחד מבתי הספר השייכים לארגון בו גם אני למדתי. אחסוך מכם את הפרטים על ההליך הארוך והמתסכל של קבלת האישורים הנדרשים בכדי שר. תוכל לצאת מעזה ולנסוע לחו"ל. לבסוף היא הצליחה לצאת – חודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים ורק לאחר ש"גישה" התערב לטובתה, ואז התערב שוב וביתר שאת. אומר רק זאת – ר. התמודדה עם הרבה יותר מפקק תנועה ואמא היסטרית.

הסיבה שר. לא הורשתה לצאת הייתה כי ישראל ראתה בה "איום ביטחוני". כן, נערה בת 16 שרק רצתה לנסוע להתחיל את לימודי התיכון שלה בבית ספר יוקרתי בחו"ל – בית ספר שחורט על דגלו איחוד אנשים מארצות ותרבויות שונות סביב ערכים של שלום וסובלנות – נחשבה על ידי הרשויות הישראליות כמאיימת מדי על שלום הציבור. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. נכון, הייתי מנופחת מחשיבות עצמית, זועפת ונוטה למצבי רוח (להגנתי, הייתי בת 16!), אבל לא הייתי – לא הייתי יכולה להיות – איום ביטחוני (אלא אם כן פנטזיות מלאות האדרה עצמית על שינוי העולם מהוות איום כלשהו).

כישראלית, אני מסרבת לקבל את הטענה שנערה בת 16 שעוברת דרך טריטוריה ישראלית בדרכה לחו"ל מהווה איום על ביטחוני או ביטחונה של כל אחת אחרת. לעומת זאת, אני כן מאמינה שהביטחון שלי מעורער על ידי התפיסה שפלסטינים הם מסוכנים מטבעם, ועל ידי הקלות בה עתידם של צעירים מבטיחים וחדורי מוטיבציה ניזוק בהליכי הבירוקרטיה היומיומיים שמגבילים תנועה ומהווים את הסגר על עזה. כמובן שבסופו של דבר, גם ר' לא היוותה שום איום.

כשלמדתי בבית הספר בהונג קונג, פגשתי פלסטיני לראשונה בחיי – חוויה ששינתה את מסלול חיי והובילה אותי לכאן – לעבודה בארגון זכויות אדם ישראלי שמחויב להגנה ולקידום זכויות האדם של פלסטינים שגרים ברצועת עזה. לי היו המזל והיכולת לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקי. רבים אחרים בעזה אינם כה בני מזל, לא בגלל חוסר בפוטנציאל או במוטיבציה, אלא כי הם אינם יכולים לנוע בחופשיות, לא לחו"ל ולא לגדה המערבית, ובגלל המחסור בהזדמנויות לאנשים צעירים בעזה.

לסיפור הזה יש סוף טוב. ר., חודשים אחר שפנתה אלינו לעזרה, הצליחה להגיע אל מוסד לימודיה. אני מקווה שכמוני,גם היא תמצא את החוויה הזו מאתגרת, פוקחת עיניים ומשנת חיים. אני מקווה שהיא תרכוש חברים חדשים מכל העולם, אולי גם מישראל, ותראה מה יש לעולם להציע מחוץ לרצועת עזה.
נודה לכם מאוד אם תשקלו לתרום ל"גישה" על מנת שנוכל להמשיך לעזור לצעירים הרבים בעזה שחולמים גם הם לנוע אל מחוץ לרצועה בכדי להגשים חלומות, לנצל הזדמנויות ולהעשיר את חייהם בדרכים שיועילו לא רק להם, אלא לכל תושבי האזור – פלסטינים וישראלים כאחד.

שלכם ובברכת חגים שמחים,

נעם רבינוביץ
מנהלת קשרי חוץ

 

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, חינוך, מעבר אנשים מעזה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *