על דה-לגיטימציה ודמוקרטיה

מעבר ארז. צילום: גישה

מעבר ארז. צילום: גישה

מסע הדה-לגיטימציה נגד ארגוני זכויות אדם בישראל אינו חדש, אך ההתלקחות המחודשת שלו בשבוע האחרון הראתה בו כמה תפניות רעילות במיוחד. הופעתו של מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, בפורום ארייה הבלתי רשמי של חברות מועצת הביטחון הזעיקה תגובה (גם) מראש הממשלה. קריאתו של אלעד לשומעיו לסייע במאבק לסיום הכיבוש, הוגדרה "בגידה" וארגונו "קיקיוני". המרחק בין התנצחות אידיאולוגית לבין האשמות מסכנות-חיים נגמע במהירות שיא.

סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הורתה השבוע למשרדה להשעות את הקשר עם מרכז מינרבה לזכויות אדם שבאוניברסיטה העברית, ומנתה שורה של ארגונים, בהם גם גישה, להם "רקורד של התעלמות מזכויות האדם של היהודים". "רובם מעורבים בפעילות אנטי ישראלית", הוסיפה. אחרי שמנערים את הפגיעה מההשמצה חסרת הבסיס, ראוי לומר דבר עקרוני: ביקורת ודיון הם עמוד התווך של דמוקרטיה. אם יש משהו שמחזק את הדמוקרטיה, איך אפשר לטעון שהוא נגדה?

אם ישראל מבקשת להיות דמוקרטיה, אי אפשר שממשלתה תרדוף את אזרחיה שומרי החוק בשל
דעותיהם. אם ישראל מבקשת להיות דמוקרטיה, אי אפשר לזהות ביקורת עם בגידה, או עם פעילות אנטי-מדינתית. אם ישראל מבקשת להיות דמוקרטיה, אי אפשר להשתיק את הדיון בדבר המדיניות שבה נוקטת המדינה מול התושבים הפלסטינים של הגדה המערבית ורצועת עזה. הדיון הזה הוא הדבר הפרו-דמוקרטי, ומכאן הפרו-ישראלי, ביותר. מחיקתו היא הדבר ההפוך.

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *