מה נחוץ לעזה

שיקום מבנים ותשתיות מתנהל בעצלתיים; האבטלה עדיין גבוהה מ-40 אחוז. בנייה בעזה (צילום: קארל שמברי)

שיקום מבנים ותשתיות מתנהל בעצלתיים; האבטלה עדיין גבוהה מ-40 אחוז. בנייה בעזה (צילום: קארל שמברי)

לקריאת נייר העמדה המלא »

לפני חצי שנה בדיוק, ב-26 באוגוסט 2014, הסתיים מבצע "צוק איתן"  בהסכם הפסקת אש הדדי. המבצע, שגבה את חייהם של לפחות 72 ישראלים ולמעלה מ-2,200 פלסטינים, זרע הרס אדיר ברצועת עזה. ערב הלחימה, בערי הרצועה ובכפריה ממילא עוד נראו תוצאות מבצעים צבאיים קודמים, והתושבים כבר היו שפופים בשל שילוב הסגר הישראלי, הסגירות התכופות של מעבר רפיח וחיסול רוב המנהרות המסחריות בגבול מצרים. המצב ברצועה טרום "צוק איתן" היה כה קשה, שבדיעבד הודו גורמים מקצועיים במערכת המדינית, ש"צריך לחשוב אם לא חנקנו את חמאס יותר מדי, ולא הותרנו לו ברירה אלא לגרור אותנו למערכה רחבה, מתוך מצוקתו". שיעור האבטלה ברצועה ערב המבצע עמד על 45 אחוז, ולמעלה מ-70 אחוז מתושבי הרצועה נזקקו לסיוע הומניטרי.

כיום, שישה חודשים מתום המבצע, ארבעה חודשים לאחר כינוס קהיר, שבו 50 מדינות התחייבו להזרים מיליארדים לשיקום הרצועה, המצב בעזה חמור בהרבה. השיקום הפיזי, של מבנים ותשתיות, מתנהל בעצלתיים; האבטלה עדיין עומדת על למעלה מ-40 אחוז. כ-560 מפעלים ובתי עסק ניזוקו במבצע, מתוכם כ-210 נפגעו כבד או שנהרסו כליל. כלומר, האגף היצרני בכלכלה, הרעוע ממילא, נפגע אנושות. בעקבות ההרס, הצטרף צורך בכ-17 אלף יחידות דיור חדשות לרבבות הדירות שהיה בהן צורך עוד לפני "צוק איתן". ענף הבנייה היה מרכזי מאוד לכלכלה בתקופה שבה לא חסרו חומרי בניין לשוק הפרטי (כשעברו מסיני דרך המנהרות). במסגרת הבנות הפסקת האש יישמה ישראל כמה הקלות במגבלות התנועה שמוטלות על תושבי הרצועה, אולם רבות מהן עדיין בתוקף ועדיין מכבידות קשות על חיי היומיום בעזה ועל הסיכוי של שיקום הכלכלה הפלסטינית בכלל וברצועה בפרט.

באביב 2014, לפני "צוק איתן", התחלנו לעבוד על נייר עמדה חדש, שיאסוף וינתח נתונים על המצב הכלכלי ברצועה, כדי להבין את משמעותן הכלכלית של מגבלות התנועה בין עזה לגדה, ואת הפוטנציאל הלא-ממומש בגלל "מדיניות הבידול" הישראלית. מדיניות זו, שמעולם לא התפרסמה באופן מסודר, מתבטאת בשורת החלטות שמטרתן למסד נתק בין שני החלקים המרכזיים של הטריטוריה הפלסטינית. גם היום, לאחר "צוק איתן" ולאחר שגורמים מדיניים וביטחוניים בכירים התבטאו בזכות שיקום הרצועה, מדיניות הבידול נותרה על כנה. ישראל ביצעה מספר הקלות בסגר, חלקן מבטיחות, בעיקר הסרת האיסור הגורף לשיווק סחורות בגדה המערבית. עם זאת, הקלות התנועה מתבצעות בקצב איטי ומייסר, והפרשנות של הדרג הביצועי להגבלות מצמצמת. כל זה בולט במיוחד לנוכח הצורך האדיר כיום בעזה, כשרבות מהמגבלות נותרו על כנן וממשיכות להעיב על חייהם של התושבים.

הרטוריקה שמושמעת לאחרונה מלמדת שיותר ויותר ממקבלי ההחלטות בישראל מבינים את הצורך בחיבור מחודש של עזה והגדה המערבית ובנטישת מדיניות הבידול. בנייר העמדה שאנחנו מפרסמים היום אנו מבקשים להוכיח את הצורך הדוחק שבחיבור בין עזה לגדה ואת הפוטנציאל שישנו לחיבור כזה לאישוש הכלכלה הפלסטינית. פרק 7 בנייר העמדה, שנכתב בידי הכלכלן שיר חבר, מניח את נתוני הכלכלה הפלסטינית על מודל כלכלי שבוחן את משמעות גודלה של הכלכלה. מסקנתו הלא מפתיעה היא שחיבור בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית יכול להזניק קדימה את הכלכלה כולה, ויותר מזה, שהוא תנאי לשיקום אמיתי.

לדוגמה, מופיעה בנייר העמדה גם התייחסות לענף הטקסטיל. עד להידוק הסגר, ב-2007, העסיק הענף בעזה 25 אלף עובדים, רובם נשים. בעקבות ההקשחה של הסגר, נתח השוק בגדה של מוצרי טקסטיל ובדים מהרצועה, קרס. אך אפילו היום, עם התחרות הקשה מיצרנים מהמזרח הרחוק, צפויה דרישה למוצרים מעזה בשל ערכי מותג שנשתמרו.

בימים אלה אנחנו מעבדים מחקר משלים, תוצאה של קבוצות מיקוד שערכנו ברצועה בהשתתפות  אנשי מקצוע מובילים בענפים יצרניים – בתעשיית הרהיטים, בענף עיבוד המזון, בתעשיית הטקסטיל, בחקלאות ובהיי-טק – שבהם דיברו בעיקר על הפוטנציאל הגלום בעסקים שלהם ועל הדרך שבה חופש תנועה ישחרר אותם להשיג יעדים של צמיחה, על כל המשתמע מכך. "למחרת היום שבו יפתחו את המעברים", אומר בעליו של מפעל טקסטיל, שפועל כל שנות הסגר רק ב-10 אחוז מיכולותיו, "הייתי יוצא עם דוגמאות מהמוצרים שלנו לגדה כדי לבדוק את השוק. עדיין יש לנו שם קשרים טובים".

לקריאת נייר העמדה המלא »

פורסם בקטגוריה מדיניות הבידול, מעבר סחורות לרצועת עזה, פיתוח כלכלי, תשתיות בעזה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *