עתיד מתוק?

מוחמד תילבאני בין שרידי מפעל הממתקים השרוף

מוחמד תילבאני בין שרידי מפעל הממתקים השרוף

ב-30 ביולי, במהלך מבצע "צוק איתן", נפגע מפעל אל-עוודה, שבבעלות איש העסקים מוחמד תילבאני והחל עולה באש. בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות, אי-אפשר היה להגיע לבניין הבוער וממילא המחסור במים היה מקשה מאוד על פעולות הכיבוי. האש הגיעה למאגרי הדלק של המפעל, אלפי ליטרים שאמורים היו לשמש להפעלת גנרטורים, הנחוצים לכל תעשייה ברצועת עזה בשל הפסקות החשמל התדירות והממושכות. המפעל, שלוש קומות, כל אחת על שטח של 5,000 מ"ר, המשיך לבעור גם למחרת. כל מה שהיה בבניין נשרף, כולל סחורה וחומרי גלם שהיו במחסנים ואמורים היו לשמש את פסי הייצור עוד שישה חודשים.

אל-עוודה, הממוקם בדיר אל-בלח' שבמרכז הרצועה, מייצר ממתקים מאז 1977. עם השנים התרחב והעסיק כ-400 עובדים בשלוש משמרות, 24 שעות ביממה. 60 אחוז מתוצרת המפעל נמכרה בעבר בגדה המערבית – הגלידות של תילבאני היוו כרבע מכלל הגלידות ששווקו בגדה – בעוד חמישה אחוז שווקו בישראל ו-35 אחוז בעזה. מאז הטלת הסגר, ביוני 2007, אוסרת ישראל על סחר של מוצרים מהרצועה בגדה ובישראל. המפעל נאלץ לעבור לעשרה ימי עבודה בחודש והפעיל רק קו ייצור אחד מתוך חמישה שפעלו בעבר. תילבאני העדיף להפעיל את המפעל פחות ימים על פני פיטורי עובדים. 65 אחוז מהיקף הייצור הרגיל הופסקו משנחסמה בפניו היכולת לשווק בישראל או בגדה.

מוחמד תילבאני אמר כבר ב-2011 שהתעשיינים בעזה חיים בין הפטיש לסדן: "השוק למוצרים שלי בגדה חסום, והשוק המקומי קטן כל הזמן, כי יש בעזה אבטלה קשה ופחות צרכנים שיקנו את המוצרים שאני מייצר. מפעל שלא יכול לייצא את הסחורה שלו יתקשה לשרוד". ב-2012 הזמינה תוכנית המזון העולמית של האו"ם ממפעל אל-עוודה ייצורן של 140 טונות חטיפי תמרים, שנועדו לחלוקה בין ילדי הגדה המערבית. באופן יוצא דופן אפשרה ישראל העברה של משאיות סחורה שעשו דרכן מעזה לגדה. למרות התקדים המוצלח, נותר המשלוח הזה כמחווה יחידה, אנדרטה למסלול הצלה כלכלי שנזנח.

שרידי מפעל הממתקים

שרידי מפעל הממתקים

אבל מוחמד תילבאני הצליח לשרוד ולמצוא דרכים יצירתיות להמציא את עצמו מחדש. מוקדם יותר השנה סיפרנו איך נאלץ לשלוח טונות של ביסקוויטים למילאנו שבאיטליה כדי ללמוד שם איך להפעיל מכונת אריזה חדשה שרכש, כי מניסיונו, סיכוייו להשיג אישורי כניסה עבור מהנדס איטלקי שידריך אותו בעזה, קטנים מדי. אז תילבאני שרד עסקית, וגם שמר על קשרי עבודה עם המת"ק הישראלי במעבר ארז, עד הקיץ האחרון.

לגבי טענה אפשרית שהמפעל שלו היה מטרה ראויה כי נורתה ממנו אש, אמר תילבאני ל"וושינגטון פוסט": "אני לא מרשה למישהו להתקרב אלינו, גם לא ממרחק קילומטר. המפעל הוא החיים שלי אני גר בו. אני נרדם בלילה לקול פס הייצור. אין עוד מישהו כמוני בעזה."

206 מפעלים ובתי מלאכה נהרסו כליל בלחימה הקיץ, בהם מפעל אל-בדר לשימורים, שממנו מתפרנסים גם מאות חקלאים, אל-וואדיה לעיבוד מזון, מפעל בלעדי לייצור תרופות ומפעל ייחודי לקרטונים. 332 מפעלים ובתי מלאכה נוספים נפגעו. לשיקומם, כמו להקמתו מחדש של מפעל חייו של מוחמד תילבאני, יידרשו זרימה מסיבית של חומרי בניין, שאותם ישראל מונעת מהמגזר הפרטי בעזה מאז 13 באוקטובר 2013.

תילבאני, מופת של תושייה ואחריות חברתית, הוא דוגמה מצוינת לשלושה הדברים שנחוצים כרגע לתושבי רצועת עזה ולכלכלתה: נגישות לשווקים הטבעיים בגדה המערבית ובישראל; תנועה חופשית של אנשים לפתיחת הזדמנויות עסקיות ולאפשרויות של התפתחות אישית ומקצועית (כמו גם לחיי משפחה נורמטיביים ולחופש אקדמי); וזרימה משמעותית של חומרי בניין, שתאפשר את שיקום הריסות סבבי הלחימה האחרונים ואת הנחת התשתיות שעליהן יפרחו חברה בריאה וכלכלה משגשגת.

פורסם בקטגוריה יצוא מעזה, מביטים קדימה, מדד השליטה, פיתוח כלכלי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *