ב-11 במאי יצאה מעזה משאית עמוסה ב-2.5 טונות של ביסקוויטים מסוגים שונים. הביסקוויטים נפרקו בנמל אשדוד ומשם הפליגו ישירות לאיטליה. משלוח הביסקוויטים הקטן הזה לא נועד לייצוא. הוא לא רווחי: עלות המשלוח כ-6,000 דולר; ועלות הביסקוויטים היא כ-5,500 דולר. בכלל, הסיפור הזה אינו על מה שיוצא מעזה, אלא על מה שלא יכול להיכנס.
נתחיל בהתחלה: מוחמד תילבאני, איש עסקים מעזה, מחזיק מפעל לייצור חטיפים וממתקים. כחלק מחידוש המכונות במפעל שלו, החליט תיבלאני לרכוש שתי מכונות אריזה מתוצרת איטליה. מדובר במכונות יקרות ומורכבות, ותילבאני נדרש ללמוד איך מפעילים אותן. האפשרות ההגיונית ביותר היתה לזמן מהנדס מהחברה האיטלקית, שילווה לעזה את המכונות שנרכשו וידריך את מפעיליה החדשים. אלא שתילבאני העריך, מניסיונות קודמים, שהמהנדס האיטלקי לא יזכה באישור כניסה לרצועה. לכן, במקום שהמהנדס יבוא לביסקוויטים, באו הביסקוויטים, ותילבאני, למהנדס. זה יקר יותר, עקום קצת, ובזבוז מוחלט של כסף וביסקוויטים. אבל לפעמים הסגר על עזה מייצר גם סיפורים כאלה, של מאמצים כבירים, מורכבים ויקרים כדי לעשות דבר מה שבכל מקום אחר היה נעשה כלאחר יד.
והביסקוויטים? הם נתקעו במכס באיטליה.
פינגבאק: עתיד מתוק? | Gaza Gateway | מידע ופרשנות על המעברים