האם גישה איבדה את זה?

תניה הרי

לפני מספר ימים פרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) – שבין שאר סמכויותיו מפקח גם על זהות ומספר הנכנסים לעזה והיוצאים ממנה – את הדו"ח המסכם את פעילותו בחודש יולי. מהדו"ח עולה כי על רקע סגירת המנהרות בגבול עזה-מצרים והירידה המשמעותית במעבר התת-קרקעי של סחורות, בין יוני ליולי חלה עליה של 34 אחוזים בסחורות שהוכנסו לרצועה דרך מעבר כרם שלום שבשליטת ישראל. יותר דלק, גז בישול ומוצרי מזון בסיסיים נכנסו לרצועה מאשר בחודשים הקודמים של 2013.

בין יוני ליולי חלה עליה משמעותית בהיקף הסחורות שהוכנסו לרצועה תמונה: Palestine News and Info Agency - WAFA

לפי נתוני גישה, אף שתנועת פלסטינים במעבר רפיח בגבול מצרים-עזה הוגבלה, בין יוני ליולי חלה עליה של 15 אחוזים במספר העוברים במעבר ארז שמחבר את הרצועה לגדה המערבית. יותר חולים ומלוויהם, כמו גם אנשי עסקים, עברו במעבר, ועברו גם יותר אנשים בקטגוריה שמכונה על ידי הצבא "אחרים" – קטגוריה שכוללת קרובי משפחה ממדרגה ראשונה שרשאים לבקר זה את זה באחד מארבעה מצבים: מוות, מחלה קשה, כליאה או חתונה של אהוב.

כפי שכתבנו בעבר, אנחנו תמיד שמחים לראות את המתפ"ש מתגאה בתנועה מוגברת. זה הקטע שלנו. אנחנו גם שמחים שמתאפשר לנו לומר "אמרנו לכם". אמרנו לכם שזה אפשרי, אמרנו לכם שזה עומד בקנה אחד עם מטרות המדיניות שלכם ואמרנו לכם שזה הדבר הנכון לעשות.

רק בשבוע שעבר, פרסמנו נייר עמדה חדש שעל פניו נראה קצת משוגע. הוא אומר, בתמצית, שעל ישראל – או המתפ"ש, שמיישם את המדיניות הישראלית כלפי עזה – לשאוף לגישה המקסימלית האפשרית בהינתן המצב הביטחוני. במילים אחרות, שיקולי בטחון צריכים להיות השיקולים היחידים להגבלת תנועה, במקום ניסיון להחליש את חמאס או להפעיל לחץ על ממשלתו כדי להשיג ויתורים פוליטיים, כפי שהמצב כיום. נייר העמדה יוצא נגד מה שהפך לסטטוס קוו ביחס לעזה (שמירת הסטטוס קוו עד שתהיה פריצת דרך כלשהי), ובדיוק כאשר שוב מתחילות שיחות השלום וכולם רוצים לדבר על פריצת דרך מדינית, לא על זכויות אדם.

אנחנו כותבים זאת לא משום שאנחנו נאיביים או משוגעים, אלא משום שניתוח ריאליסטי מראה ששש השנים האחרונות של סגר לא השיגו את מטרתם המוצהרת לדרבן, לכפות, להחליש או להחליף את הממשלה ברצועה. במקום זאת, להגבלות היו השלכות ממשיות על יכולתם של 1.7 מיליוני תושבי הרצועה להשיג את זכויותיהם הבסיסיות ולחיות את חייהם בכבוד. נייר העמדה שלנו שואל מה המחיר שיש לשלם, ומי יצטרך לשלם אותו, עבור המשך המדיניות הגרועה הזו, ובאותה העת מציג פרספקטיבה חדשה שעשויה להיות מספיק משוגעת או מרחיקת ראות בכדי שאפשר יהיה לעבוד במקום המשוגע הזה.

העלייה בתנועה של אנשים וסחורות שהתרחשה בחודש האחרון צריכה לשמש כתזכורת לכך שישראל מכירה בצורך בגישה אזרחית; שהצבא יכול ליישם גישה כאשר הוא מקבל הנחיות מתאימות מהדרג המדיני; ושניתן לעשות עוד אפילו בתנאים הנוכחיים. עוד בני אדם יכולים לנוע, גם אם הם לא משתייכים לקטגוריות שמכירות רק ב"מצב הומניטרי דחוף" כסיבת היציאה היחידה. אם ארבע משאיות תבלינים יכולות לעבור דרך ישראל ולהגיע לאירופה, ישראל יכולה לבטל את האיסור על מכירת טובין מעזה, ולהתיר למוצרים האלה להימכר בשווקים המסורתיים שלהם – בישראל ובגדה המערבית. על זה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "המקסימום האפשרי": מעבר משיח של "המינימום ההומניטרי" שאליו הורגלנו בנושא עזה לדיון אחר, על מה ניתן לעשות כדי למקסם את רווחתם וביטחונם של כל החיים באזור. וכשמסתכלים על זה כך, זה כבר לא נראה כל כך משוגע, נכון? למעשה, קשה לחשוב על גישה שפויה יותר בדיוק בזמן שבו אנו מקווים לפריצת דרך.

 

פורסם בקטגוריה יצוא מעזה, כללי, מעבר אנשים לעזה, מעבר אנשים מעזה, מעבר סחורות לעזה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *